אני השמיכה שמכסה את הרגליים. אני הספה שעליה שוכבים. נמצאת,
לא נמצאת, מחפשת מקום להיות בו. אני תקתוק השעון. אני הרעש
המציק שאף אחד לא מבין. אני האויר ואני המים. אני הכל ואני לא
כלום. שומדבר לא הגיוני יותר, הכל נעלם לי מתחת לרגליים. נעלי
בית, כורסא, אש בקמין.
אני ההרגשה המגעילה, התחושה הלא נעימה, הרושם הרע. אני חיה ולא
חיה, זומבי מהלך ללא מטרה.
אני ערפד, אני החושך והאור. אני היינג ללא היאנג, אני היום ללא
הלילה. אני חסרה, אני לא שלמה, אני לא נמצאת, לא קיימת, לא
יודעת. אני למעלה אני למטה אני נושמת. הכל ללא מטרה הכל ללא
ברירה.
מישהו מנשים, הולך, בא, הולך לשירותים שוטף ידיים מוריד את
המים. זה לא אני. מישהו אחר.
אני הכל ואני כלום. אני חסרת חשיבות לאחרים אני חסרת חשיבות
לעצמי. אני לא מתחשבת לא מתאהבת לא חושבת לא כלום. יש בי רצון
ואין בי כוח, יש בי חמלה ואין בי דרך. יש לי ראייה ואין לי
חושים.
הכל מנוון הכל לא קיים. מישהו הולך, בא נושם. זה לא אני. הכל
כבר לא קיים, הכל כבר לא נמצא. יש לי כוח ואין לי רצון. יש בי
יכולת ואין בי תועלת. אני חסרת חשיבות לעצמי חסרת חשיבות
לאחרים.
נמצאת לא נמצאת, מחפשת מקיום להיות בו.