היא פתחה את הדלת בחשש.
קור הלילה טפח על פניה באכזריות. היא הסתכלה החוצה.
כלום.
היא הדקה את מעילה, לקחה נשימה עמוקה ויצאה החוצה. מסתכלת בחשש
לצדדים היא החלה לצעוד לאט לאט בלילה החשוך.
נביחה של כלב גרמה לה כמעט לקפוץ מתוך עורה שלה.
היא עצרה בצד להירגע, מנסה לנשום.  כאשר החזירה לעצמה את
נשימתה, החלה לצעוד שוב, מסתכלת כל הזמן מאחורי כתפה. צעדיה
היו הדבר היחיד שנשמע. פה ושם רחשים של הלילה החלו להתעורר.
היא לא ידעה מדוע היא עושה את זה, רק ידעה שהיא חייבת. כאילו
משהו קרא לה, שם.
היה זה לילה חשוך, היא כמעט ולא ראתה. לאט עיניה התרגלו לאפילה
השוררת.
מעניין איך הכל נראה שונה בלילה הרהרה. הצללים מתארכים, כאילו
חופשיים סוף סוף ממועקת השמש היוקדת.
היא המשיכה ללכת, היה זה נדמה כאילו היא צועדת כבר יובלות.
לאן היא הולכת בדיוק היא לא ידעה, רק ידעה שרצתה לצאת, היה לה
מחניק שם.
היא המשיכה ללכת, מגבירה את מהירותה, מתחילה כמעט לרוץ.
היא הרגישה שהיא בורחת, או אולי רודפת.
לפתע נעצרה.
היא חשה את הלמות ליבה מתחת לבגדים. היא נשענה אחורה, מתנשמת
בכבדות.
היא התיישבה על הארץ, תוהה מה לעשות עכשיו.
"מה את עושה פה?!" נשמע קול.
אור חזק העיר פתאום. סנוור אותה.

"באמת, מה את עושה מחוץ למיטה, כבר נורא מאוחר, ואת יושבת פה
על הרצפה במסדרון?"
הקול נשמע מודאג "בואי חמודה שלי, נחזיר אותך למיטה. היה לך
חלום רע או משהו?"
ידיים חזקות הרימו אותה, והיא החלה לחזור למקום ממנו באה.
"באמת מי שמע על כזה דבר, ילדה בת חמש מסתובבת מחוץ למיטה ב10
בלילה..."




מוקדש באהבה לילדה שקטנה שבי, שהייתה יושבת באמצע הלילה
וממציאה לעצמה סיפורים...