אני כבר רוצה לקום וללכת אבל הוא לא מאפשר לי. בכל פעם שאני
מראה סימנים של קימה הוא מייד מוצא נושא חדש לדבר עליו או שאלה
חדשה. זו הפעם החמישית כבר שאני מציצה בשעון, למרות שאני לא
באמת ממהרת לאיזשהו מקום. אני פשוט לא יכולה להיות פה יותר.
הריח גומר אותי.
אבל עיניו מביעות תחינה ורצינות ואני כמו כבולה לידו. הוא מבין
את זה, ומתנצל, "אני יודע שיש לך דברים הרבה יותר חשובים
לעשות". אני מושכת כתפיים, "לא, אין לי". הוא מנסה לחייך למרות
הכאב, "כשאת פה כאילו יש עוד אור בחדר". אני מחייכת אליו
ולמרות הגועל אני אפילו מתקרבת קצת.
"לא חשבתי שאת זו שתהיי פה איתי", הוא אומר פתאום לאחר כמה
רגעים של שקט. "אבל אני שמח שזו את", הוא משלים את המילים
המתבקשות.
"עזוב שטויות," אני אומרת במהירות ושוב מצמידה אלי את התיק
במטרה לקום, "עוד הרבה פעמים אני אהיה פה אתך", אני משקרת לו.
עיניו מתמלאות בדמעות שקטות. "זוכרת איך היינו פעם?"
אצבעותיי נעות כבר בחוסר סבלנות ומפתחות האוטו מרשרשים.
"זוכרת, זוכרת".
"לא, את באמת זוכרת? ממש זוכרת?"
"אני זוכרת", אני פוסקת ונמלאת הקלה למראה ההצלה המתקרבת בדמות
אישה בלבן נושאת עגלת תרופות אבל היא מחליטה כנראה לדלג, אולי
חוששת להפריע לשיחה, ולי לא נעים לקרוא לה כך במופגן.
"רצית שהיא תיכנס," הוא כמו קורא את מחשבותיי.
"עזוב", אני אומרת. "זה פשוט שאתה מסריח נורא. למה כל האנשים
שעומדים למות צריכים להסריח ככה?"
הוא שותק.
"אני דווקא שמח שאמרת את זה. חשבתי כבר שאני פשוט משעמם
אותך."
אני בקושי מביטה בו. "לא, אתה בסדר."
אני מתיישבת שוב. "אבל אתה לא היית ממש בסדר", אני מתחילה
ויורה: "בשביל מה לך החלומות שלי? מה אתה רוצה מהמוח שלי? זה
אשמתי? מה היה איכפת לך כל השנים מאיך אני אישן בלילה? מה
הפריע לך!?" הרמתי קצת את הקול אבל הקפדתי מייד לחזור לטונים
רגילים, שלא יחשבו שקורה פה איזה משהו.
הוא מסתכל עלי במבט מוזר קצת. "אני מצטער...?" הוא מחייך, חושב
שזה משחק. זה לא. עם היד המסריחה שלו הוא נוגע בי, "את זוכרת
כמה כיף היה באוגוסט לפני שנה? לפני שהכל קרה? תדעי לך, הנה
עכשיו זו הזדמנות טובה להגיד (אולי לא תהיה אחרת, הוא מגחך
לעצמו), ברגעים הכי קשים והכי כואבים אני רק עוצם את העיניים
ונזכר ואני מרגיש שהזיכרון הזה הוא כמו המורפיום הכי טוב
שיש..."
"על מה אתה מדבר?"
"והימים שהיו עוד לפני כן, שהכל היה בהם ראשוני וטהור, כל
הזמנים האלו, ולרגע לא הייתי מעלה בדעתי שדווקא את תהיי איתי
כאן עכשיו."
האדרנלין כבר זורם לי בכל הגוף, אם לא כל האנשים שמתהלכים פה
כל הזמן כבר הייתי בועטת בו או משהו כזה. "ראשוני וטהור? יא
חתיכת חרא, חודר למוחות, מה קרה!? נפגעת!? פעם הבאה תיזהר לפני
שאתה הורס לאנשים את הלילות, מה!? אתה יודע למה אתה מסריח
עכשיו? לא רק כי אתה הולך למות, אלא כי עשית מעשים מסריחים
לאנשים!! חשבת שזה מצחיק?" ואני מדגימה באצבעותי כמו משחק
בפלסטלינה לא נראית - "ככה שיחקת עם מוח של אנשים? ושתדע לך:"
אני מתקרבת אליו ממש, "הרבה יותר מפחיד אותי עכשיו כשאתה עוד
מעט תמות. כי מי יודע מה תוכל לעשות בתור מת, ואני מקווה שאת
המוח שלי תעזוב ותעבור לאחרים, טוב?"
הוא לא מדבר, אבל עיניו רטובות. נדמה לי שזה רגע טוב לעזוב.