הוא עומד ליד השיש ומורח גבינה על לחם.
"קר לי"
אני יושבת על הריצפה ונשענת על הקיר.
"את רזה, בגלל זה"
הוא אוכל בשקט. "קר לי". הוא מוזג לעצמו קולה. "רוצה?" לא
רוצה. קר לי.
אחד יושב על השולחן ואחד בסמוך. "בוא נשחק בפחד" אומר ומדמה
רעד. הם צוחקים. אחד קם ויוצא וחוזר.
"תאכלי".
"אני לא רוצה" אומרת ועצוב לי.
"לא תאכלי?" יש לו חמלה במבט או מיאוס. "זה טעים," לוקח
מצלחתי. האחר נוזף בו, "אולי היא עוד תאכל".
הוא קרוב אל האחר מאוד ונוגע בו עם היד. הוא מספר דבר-מה והם
צוחקים. גם אני. והוא אומר "העיקר שיש לך מצב-רוח". ואני
חושבת, כשאתה מחייך אז למה לא.
אתמול היה קשה להירדם אז סיפרתי לו על האושר. חשבתי, יש מן
אושר כזה, שהוא איטי ומהיר גם יחד. כאילו תמידי, ממלא ולא
מותיר מקום לשמץ של אחר, כמו טבלנו בבריכה ענקית של טוב ושמחה
והם נספגו בעורנו ונצרבו בו. כמו אהבה שאינה תלויה בדבר, כמו
יש מאין. שמש רכה של מרץ על ניצני חרציות, התמסרות לרגש נפלא,
כניעה מוחלטת. משאחוש זאת, במילא לא אדאג, במילא יפיח בי האושר
קלות ושלווה. אבל אמרתי רק שקשה לי להירדם והוא אמר: "זה
קורה", ושאלתי "גם לך זה קורה?" והוא אמר שלא, הוא בכלל עייף
מאוד.
בערב אנחנו אוכלים ספגטי שנשאר מהצהרים ושותים קפה. מאז האסון
אנחנו פחות מקפידים על איכות הטעם. אנו חובקים איזה עצב משותף
אבל איננו דנים בו. |