לפתע כבה האור... הדלקתי נר... הנר האחרון שנשאר. הצללים החלו
מרקדים סביבי כאילו מפתים להצטרף אליהם, לפצוח בריקוד ולהתמזג
עם החשיכה שבחוץ. הנחתי את הנר על השולחן והתיישבתי בעייפות על
הספה. משב רוח קל הרעיד את להבת הנר ולאחר כמה דקות בכל
החלונות בסביבה החלו לרקד אותם צללים המקיפים את הנר, הלהבה
הקטנה, אך מפחדים להתקרב.
חיקיתי. הרגשתי. הרגתי את הוויברציות באוויר. עצמתי את עיניי.
משהו התקרב. הרגשתי את הקור הנודף ממנו. הרגשתי את דפיקות ליבו
שנעשו יותר ויותר מהירות. הוא טורף- ואני הטרף...
הוא היה. מתגנב לאט לאט דרך כל סדק לכל בית. הוא היה בכל מקום,
בכל זמן. הוא- הפיתוי הכי גדול. הוא- אלוף התחפושות. אלוף
המסיכות. אין מנוס ממנו. הוא משיג כל אחד... כל אחד...
הוא התקרב וכבר נגע בי באצבעותיו הקרות. רעד עבר בי. הוא היה
כצל... כצל שאי אפשר לתפוס. צל הרוקד מסביבך. אפשר להפחידו אך,
אי אפשר לגרשו, הוא יחזור בכל זאת... בזמן מלכותו של החושך.
כה קל להתמסר לו, אך לעמוד בפניו- במעט בלתי אפשרי...

ציפורניו הארוכות ננעצו בבשרי. הוא החל לשאוב ממני את החום...
החיים... זה הוא ואין מנוס ממנו... הוא צל הצללים, מלך
המסיכות... הוא-
הפחד...