אני מתעורר מתוך חלום של פלאשבקים, פלאשבקים של העבר.
אני זוכר את היום שבו זה קרה, או לפחות ממה שראיתי בטלוויזיה.
אמצע הלילה, אימא מעירה אותי ואומרת, "אנחנו עוזבים". זה בא
אליי בשוק כמובן אבל הם לא הותירו לי שום ברירה. אני מסתכל
אחורה ומתחרט על כל מה שלא עשיתי, כל מה שהזמן לא נתן לי
לעשות. בעודי מתעורר אבא זרק עליי תיק, "קח את מה שאתה חייב,
מהר". רצתי לארון, זרקתי כמה בגדים, כל מה שבא ליד. חזרתי לחדר
וסרקתי אותו בתקווה למצוא משהו חיוני.
זרקתי את הארנק, המשקפיים והדיסקמן בתוספת כמה סוללות לתיק,
שנייה לאחר מכן אימא האיצה בי למהר.
נתתי שבריר מחשבה אחרון, השלכתי דברים מספר לכל עברי החדר.
לבסוף מצאתי אותו, מצחיק שדווקא אותו חיפשתי, את אותו הקליפס
הירקרק והשבור ששמרתי, זה ששברתי לך בטעות. אני מקווה שסלחת לי
על זה. עכשיו נזכרתי שהייתי אמור לקנות לך אחד חדש. הנחתי
לעצמי שלא שכחתי כלום וללא מחשבה מיהרתי לעזוב את החדר ולצאת.
הנסיעה לשדה התעופה לא הייתה ארוכה, בהתחשב שהזמן היה אמצע
הלילה.
עלינו מהר למטוס שלא ידעתי אפילו לאן הוא טס, ניסיתי לגמגם
מילים ולנסות להבין מה פשר הדבר, אבל ההורים שלי השתיקו אותי
ואמרו שיהיה בסדר ואין מקום לדאגה.
התיישבתי בכסא המרופד באי נוחות מדהימה. חיפשתי בתיק את
הדיסקמן, הדבר היחיד שיכל להרגיע אותי במצב ההזוי הזה. המוזיקה
ריתקה אותי כמו סם, אבל היא לא הרגיעה את המחשבות. "מה קרה
פתאום?", "לאן מועדות פנינו?", "מה עם כל מה שנשאר מאחור?".
גיששתי בתיק כדי למצוא סוללות. במקום זאת הוצאתי את הקליפס
השבור. באותו הרגע זה פגע בי כמו כדור, הרגשתי כאב צורב ומהדהד
מהול בזיכרונות וחרטה מיידית. שכחתי משהו... שכחתי אותך.
מיהרתי בדמעות לשירותים, לא רציתי שההורים שלי יראו אותי ככה.

אני עוד זוכר את עצמי חובט במראה, שובר אותה, זכוכית ודם
מתערבים על הרצפה.

פלאשבקים ארורים!

אני יושב כל היום ומנסה לחשוב איפה את. ראיתי את מה שקרה
בטלוויזיה, מרחוק, רחוק ממך, בלעדיך.
פלאשבקים ארורים של חרטה. אני משחזר הכל ומנסה להבין איך לא,
איך לא חשבתי עליך באותו הרגע. אני יודע שאין טעם לנסות לחפש
אותך, אולם בכל זאת אולי יש תקווה?
אני שבור לעשרות אלפי חלקים, מביט בכל מה שנאשר לי ממך,
הקליפס, תמונת הפספורט ואינספור זיכרונות, כל דקה.
העולם הזה ארור ואין לי עוד מקום לא מצולק בגוף. נמאס לי לדמם,
זה לא יביא אותך לכאן.
איך אני אמור להמשיך הלאה?
אני מצטער,
מקווה שתסלחי לי,
איפה שאת נמצאת.



הצד שלה - http://stage.co.il/Stories/301923