עומדת בתחנת רכבת נידחת
בין קהל הומה של אנשים
אתה מביט בי בחצי חיוך
מקסים, צנוע
עם המדים שלך
והנעליים החומות, הקרביות.
16:43, השעה הקבועה שלנו ביום
מבטים,
חיוכים מרמזים,
מתח מיני ששורר בין שני כיסאות מקבילים,
בלי להוציא הגה, מילה.

היום 16:43 כבר עבר...
ועדיין לא הגעת.
החשכה ירדה,
ועוד מסך נסגר,
פרגוד אדום תלוי בחוטים,
ואני מציצה מלמטה,
מחפשת אותך בקהל,
בין האנשים.
וכלום.
אוויר.

בצד, תלוי נייר שהתקמט כבר
"זיו מהרכבת הלך לעולמו"
רשום על הדף,
מעין מודעת הבל הזויה.
ממאנת להאמין
חושבת לעצמי
אפילו לא הספקנו לדבר
מתקרבת למודעת הנייר שמתנוססת,
דבוקה על הקיר
הדיסקית שלך שם, יחד איתה
והשם שלי חרוט עליה.

דמעות חנוקות
בגרון ששתק
שלא פצה פיו
ועכשיו לא יפצה לעולם.