במבט ראשון זה נראה סתם כמו עוד רצח אכזרי שיופיע בכותרת של
עיתון הבוקר, לקח לי זמן להבין שהשמות בכתבה מוכרים לי בצורה
מוזרה. הנחתי את העיתון מימין לכוס הקפה והמאפרה שקראו לי
לבדוק את טיב טעמם. לגמתי קלות מהקפה, קריר מידי לטעמי, ושאפתי
עמוקות מהסיגריה שהייתה נחוצה באותה רגע.
המבט של העיתון היה עגום מאין כמותו הוא ידע את האמת הקשה
והמרה אך מתוקף תפקידו לא יכל לקחת חלק גדול יותר ממה שהוא כבר
לקח, הסיגריה הייתה נואשת מרגע הדלקתה וקפה צונן הוא נטול כח
גם ככה.
הבנתי שישיבה מול שולחן עם קפה וסיגריות לא יובילו אותי לשום
מקום שאני רוצה להיות בו, קמתי!
בחוסר ידיעה מוחלט על הדבר הבא שאני הולך לעשות, לקחתי את
מפתחות הרכב והחלטתי לעשות משהו שונה היום. ויתרתי על המעלית,
בדילוג קל על מדרגה או שניים, קיפצתי את שתי הקומות במהירות
ופרצתי לרחוב בסערה. נכנסתי לרכב ונסעתי... לאחר רבע שעה שדמתה
לנצח ויותר מידי מחשבות סהרוריות עם עצמי, הבנתי שאני בדרך
לשום מקום. שוב... אותו מצב עגום של חוסר ידיעה או ידיעה
מודחקת. החלטתי לשבת בבית קפה. בחרתי בשינקין כיעד לבתי קפה,
לאחר מספר דקות של סיבובים כאילו חסרי תכלית מצאתי חניה. בדרך
לבית הקפה עצרתי בקיוסק מיושן וקניתי עוד קופסה של וינסטון
לייט, למען בטחוני האישי.
ג'ים תמיד ידע, מבט אחד בעין ימין של הקליינט שלו הספיק לו
בשביל לדעת את סיפור חייו ולפעמים גם טיפה מעתידו. כשמר לוין
נכנס לקנות חבילת וינסטון לייט הוא ידע שזה סיפור שהוא לא רצה
בו שום חלק אך עדיין הרגיש צורך לומר לו את "משפט הלקוח שלו".
ג'ים היה מפורסם באזור בשל "משפטי הלקוח" שלו. כמעט כל לקוח של
ג'ים קיבל תחזית קטנה לעתיד או איזה פתגם שפשוט התאים באותו
הרגע.
ג'ים האמין בלב שלם שיש לו ראיה לעתיד ויש הרבה שיעידו לטובתו
בנדון. כשמר לוין נכנס לקיוסק הוא ידע שהוא רוצה סיגריות, לא
בגלל ראית העתיד שלו אלה בגלל שיש שפת גוף מסוימת לאלה שנכנסים
לקנות סיגריות. ברדיו הקטן שהיה מוצב בגבו של ג'ים התנגן להיט
האירוויזיון של ג'ינגיס חאן כשהפזמון החל מר לוין הציג את
בקשתו לג'ים.
"תביא לי בבקשה ווינסטון לייט, אריזה רכה אם אפשר" אמר ג'ים
ונראה חסר סבלנות.
"יש ימים כאלה של אריזה רכה, התעוררת מחלום היום?" שאל ג'ים את
אחת השאלות המוזרות שלו והסתובב לשלוף את חבילת הסיגריות למר
לוין.
"אפשר לומר שהתעוררתי לחלום היום" מלמל מר לוין "חלום סיוט"...
מלמל.
"אתה תפגוש היום מישהי... אני רואה את זה... רק תזהר... משהו
מוזר קורה סביבך" אמר ג'ים כמעט בלחישה כאילו אינו רוצה שמר
לוין ישמע אותו.
"משהו מוזר...? זה רק עוד יום רגיל, רק שהיום אני לא עובד ולא
קורא עיתון" ענה מר לוין עם ניצוץ קל בעיניו.
"הנה הסיגריות שלך, עוד משהו בשבילך?"
"לא תודה... יש לך עוד איזה משהו לספר לי שאני לא יודע עליו?"
שאל מר לוין את ג'ים, מודע למוניטין המוזר שיצא לג'ים באזור.
"רק תזהר... האישה... המציאות שלך היום היא לא... עזוב, שיהיה
לך יום מוצלח ידידי!" אמר ג'ים בהחלטה לא לראות יותר ממה שכבר
ראה.
כשמר לוין יצא מהקיוסק הרגיש ג'ים כי עצבות קשה נפלה עליו גם
קצת פחד ועייפות, הוא סגר את הקיוסק באמצע היום והלך הביתה
לנוח.
ישבתי בשולחנות שמחוץ לבית הקפה "רחמין" וחיכיתי למלצרית. מול
עיני חלפו עשרות חליפות בשר מחויטות עד כאב.
"אפשר לעזור?" שאלה המלצרית.
הופתעתי מהופעתה דרך עננת העשן וקפצתי בדיבורי "בוודאי" אמרתי
בחצי רעד... ונדהמתי מהיופי שנרקם מולי במציאות הנוכחית הזו.
"קפה הפוך" הפך קולי ליציב יותר, "אם אפשר לקבל גם כוס מים
ליד, זה יהיה נחמד מצידך" הענקתי לה קרדיט על שום דבר.
"בוודאי שאפשר, אפשר להציע לך עוגה או משהו בסגנון, שיהיה לך
ליד הקפה?" היא שאלה תוך כדי ביצוע תפקידה בשלמות.
"כן, איזה עוגה שתמצאי לנכון, תתאים לי" אמרתי לה בהתחכמות
וחיוך צידי קטן עלה על פני וכן גם על פניה.
"בשמחה, תרצה עיתון עד שתגיע ההזמנה שלך?" היא שאלה בלי לדעת
את ההשלכות של זה על עומק המחשבות במוחי.
"חס וחלילה, ניראה לי שאני לא אקרא עיתונים בזמן הקרוב" אמרתי
בטון מחמיר ומבט קצת עצבני. המתנתי לקפה ולעוגה בסבלנות רבה
כשסיגריה משתרבבת מפי והעברתי את זמני בהתבוננות על העוברות
והשבות שהיו חינניות מאין כמותן. לאחר המתנה קצרה הגיעה נרקמת
המציאות הממלצרת והגישה לי את הקפה והעוגה וכן גם איחלה לי
הנאה מושלמת ממוצרי ההגשה שלה.
סיימתי את הקפה והזמנתי חשבון, כשנרקמת המציאות המופלאה הגיעה
שאלתי אותה אם תהיה מוכנה להתלוות אלי לכוס קפה ואולי קצת מעבר
בשעות היום המאוחרות יותר, ללא היסוס רב היא רשמה את מספר
הטלפון על מפית לבנה וסיפר לי שהיא מסיימת לעבוד בשעה 8 וכי
תהיה זקוקה לשעתיים של התארגנות ואז היא תתפנה לדון איתי על
ענייני רומו של עולם מעל כוס קפה.
ורד ידעה שעד סוף היום היא תרגיש את מר לוין בתוכה, לא היה לה
ספק. היא ידעה שההשלכות של מעשיה העתידיים יכולים להיות הרי
אסון, לא היה לה ספק. אך ישנם מצבים שהפיתוי עולה על ההגיון
ושהמחיר עולה על השפיות.
