אני רוצה למתוח את ידיי לצדדים, לתת לכובד לנשור ממני. להשיל
את השיריון המעיק, לתת לה לראות אותי כפי שאיש לא ראה בעבר -
בלי שקשוקי המתכת, בלי החיוך הטהור שמדי פעם מתקמט לו להבעה לא
ברורה, והחיוך מייד חוזר כי אותי אני לא מוכנה להראות, לא
מוכנה לפתוח. אף אחד לא יראה אותי, לא ישבור אותי, לא יפגע
בי.

אני שלי פרטירק, שלי של עצמי, אין כניסה לאף אחד לעולם שלי.

אבל היא, חורצת לה לאט לאט פתח אליי. נותנת לי להבין שהעולם
מואר יותר, טוב יותר, כשנותנים אהבה אבסולוטית. היא מדריכה
אותי אל האור.

פעם כשהבטתי בפרח - ראיתי אור.
עכשיו אני מתחילה לראות את נשמת העולם

זהו תחילתו של מסע, בו אביט לשמיים יותר משאביט אל הדרך בה אני
צועדת, בו אעצור להריח פרח למרות מבטים תמוהים של עוברים
ושבים, בו אשיר לעצמי בקול חלוש שיר שירקיד את ליבי, בו אצפה
לצעד הבא בדרכי יותר משאצפה להגיע לסוף המסלול.

פעם כשהבטתי בפרח - ראיתי אור
עכשיו אני מתחילה לראות את נשמת העולם.