בחורבות גבעתיים הילכתי,
"אנבל, אנבל", רעדתי, צרחתי.
לא השיבה הילדה המתה עוד בטרם נולדה.
רק רוחות צפוניות נשבו לחשו: "משם, משם היא תבוא"
לא הבנתי, הזעתי: "מאיפה? מאיפה?"

בכל העיר אין בית עם קיר
וקר היה וקרס החשמל והמים שבת
ומתי מעט אז נותרו חשופים,
סעדו, רחצו התלבשו לנגד כל
הנותרים אחרים.

ואני שם ראיתי, כיורות, מיטות,
יהלומים, נערות תינוקות מושלכים
ובשברי החומות שם רשומים השמות:
אדם, שת,
אנוש, קינן
מהללאל, ירד,
חנוך, מתושלח, למך
נח, שם
מיטל, טל,
גלית, יניב
עינב, דנה,
שירה, צור,
חן וחן.

את כל השמות שם ראיתי
זולת אנבל, זולת אנבל ו
אותי.