מרגישים את זה עולה בגרון, בערך כמו להקיא, רק יותר מרוקן.
שום דבר לא יכול לפגוע בי עכשיו.
למרות הכל יש לי את האפטר טייסט הזה בגרון, את הרגשות האחרונים
מבעבעים וצוחקים על הקיבה הבודדה שלי, ומתמזגים ברוק, לאט.
אני שומעת סיפורים, השמצות. הלב מתכווץ לרגע, אבל רק לרגע,
וחוזר לצורתו המקורית. מר גמיש.
והתקווה דועכת ומתחבאת, אבל לעולם לא תלך לחלוטין, אני יודעת.
אסור לי לדבר יותר, ואני לא בטוחה שאני רוצה בכלל. אני רוצה?
בכלל?
אני יודעת שכן. אני יודעת שתמיד.
אבל שוב הכעס מציף כל תא ותא בגופי בעוד הזיכרון הזה, הזיכרון
החד והחותך הזה מעביר מילה מילה דרך גופי ומזכיר לי למה אני
מקיאה.
ממשיכה הלאה, בערך אבל לא בערך, תמיד מקווה שהעבר ידפוק לי על
הדלת. או שלפחות ירים טלפון?
יודעת שלא כדאי.
מרגישה גאווה פתאומית על התגלית החדשה, על העליונות. מרגישה
מזוייפת.
רוצה להאמין שאי אפשר יותר טוב, שאין, אבל יודעת, יודעת שיש.
יודעת הכל.
ובנתיים, הזדמנויות מקפצות מסביבי ואני אוספת אחת אחת ברשתי,
למרות שלא אשבע, לא מאחת ולא מסכומן. ואיפה אני עכשיו?













גם אתה יודע