אוהב את ההרגשה
שהשכרות מתחילה
לשכב על המיטה
והתהיות מגיעות
כמו קרני אור זוהר
שמסנוורים על הפנים
למה בסוף הימים, אנחנו מתים?
ולמה האהבה מטושטשת באור
ונראית היטב בחושך?
אני מפזר בתוכי
רסיסים של רגש
מקווה שהתחושות יתחברו ביחד
ויכתבו לי שלטים
לאן ללכת
אין בתחושה של החיים
משהו חזק
רק הרגע הזה
שנוגעים
ואז מתחבאים
כמו חיילים בין השיחים
יש פחד
אני מכיר אותו
העיניים נעצמות לרגע
ואז נפקחות
בלי להכיר דבר שקורה סביב
יש ברגע הזה
משהו שלא נותן מנוחה
ואז מתחילה השכרות
פיתולים זרים על הגוף
רעידות קלות
לרגע ילד קטן
ולרגע איש העולם שמוצא את עצמו
בלי יכולת לצאת
אני יכול לשמוע את הקולות מהרחוב
זונות עוברות
נושאות על עצמן תיק קטן
ובו יש הכל
חמישים שקל
אפשר לקנות משקה זול וכניסה בחצר האחורית
גם שמאמינים באלוהים
צריך משהו שיחזיק את הפנים מעל המים
והתהיות
כמו כדור טניס מקצה לקצה
למה לעזאזל, הזמן נמשך
שאצל אחרים הוא קופא
ואיך אפשר להבין ככה, את הזמן
מהו בעצם?
אולי מרגל
לא, אין לי כוונה עכשיו להתפתות
לקחת מזוודה, מעיל עבה
ולנסוע רחוק
אני מכיר את התחושה הזאת
שהגוף מבקש לקום
ולשנות תנוחה
אבל משהו כואב
בצד
מכה חזק
שכרות אבודה
בתוך רגע אחד של ניצחון
אני מאבד את עצמי מהר
בתוך בליל של מחשבות
שאין להן יציאה
ולא גג להיות
כלוא בתוך הפחדים
אלה שמובילים את המציאות
לחדרים שונים
והשכרות משתלטת
עד שאין יותר במה להיאחז
על התקרה
שני כלבים וכוכב אחד שזוהר
ושביל ארוך מהבית אל קצה הרחוב
צעקה ומהומה שמתחוללת
פתאום הפרטים הקטנים עולים
ואלה הגדולים, מקבלים משמעות
אז למה אנחנו חיים, תחת איום תמידי של רגש שהוחמץ?
כל מה שהפסדנו, כל מה שהרווחנו
סגור עכשיו בתוכנו
המציאות מציגה רק את ההצגה המקדימה
להופעה שלנו
וברגע אחד השכרות מביסה אותי
והתהיות הופכות לחלומות
חיילים מובילים בשביל, מכונית דוהרת על מאה עשרים
והמבט בעיניים לאט נכבה
אני יודע שזה יכל להיות סרט מלחמה
ואצלי התהייה שנשארה היא
בבוקר, שהכול יאיר מחדש
האם הקווים יישארו באותה תנוחה
האם השעון יתקתק את אותו תקתוק
ומה עם הלב, שהחמיץ רגע אחד בחיים
האם הוא יחזור לאחור?