אני שריונר. לא פחות ולא יותר.
ואין לי כוח לריב יותר, לא עם החברה, לא עם המפקדים בצבא, לא
עם חברים, ולא עם ההורים.
אז מה עשיתי? השתנתי.
אני כבר לא אותו אני. אני נטול ערכים מקודשים, אני נטול יוזמה,
איבדתי מזמן את הרגשות שהיו לי פעם.
אם כל וויכוח פוליטי היה מקפיץ אותי, צועק, זורק עובדות, מאיים
בתרחישי זוועה על העתיד ומה יקרה, זה הפסיק.
אני כבר לא אותו אני. נפרדתי מבחורה שבאמת אהבתי כי לא הייתי
בטוח שאני כבר מאוהב בה. בגלל זה גם נורא פחדתי לשכב איתה.
בסופו של דבר נפרדנו אחרי פעמים. הזיון לא היה מה שציפיתי
שיהיה.
היום אני עם בחורה אחרת לגמרי, פחות בשבילי, ילדה קטנה שחושבת
שהיא מבינה באהבה. אני לא אוהב אותה, אני לא מאוהב בה. אנחנו
מזדיינים כי זה מה שהיא רוצה. לא פחות ולא יותר.
אין לי כוח לדבר עם חברים, שיחות אמיתיות. כל דבר שהוא קצת
יותר מ"אח שלי מה מצב?" אם משהו באמת לא בסדר, זה כבר לא
מעניין אותי, אני לא נותן עצות. אני לא מתעניין.
אני סתם.
אני אומר שלום לאמא כשאני בא, אני אומר להתראות להורים כשאני
הולך. לא אכפת לי מה קורה בבית, מי רב עם מי ועל מה.
כבר אין לי חשק גם לזה.
הכל עובר לידי, כמו מים שזורמים ברוקעד, הכל עובר.
כשאומרים לי לשמור אני שומר, כשאומרים לי ללכת למטבח אני
הולך.
כשאמרו לי שאני נשאר שבת נשארתי, כבר אין לי כוח להתווכח, כבר
לא אכפת לי מי צודק. לא אכפת לי אם אני בבית או בצבא, בארץ או
בחו"ל, בשכם או ברמת הגולן.
אני רק מחכה שהזמן יעבור. שהפז"ם ידפוק.
היו לי אידיאלים היו לי רגשות.
היו לי מחשבות מקוריות
היו לי חברים שאהבתי.
הייתה לי חברה שאיבדתי.
היו לי הורים אמתיים.
ואת כל זה איבדתי עם הגיוס לצבא.

זה לא שאני זומבי מהלך. זה רק מרגיש ככה. כששואלים אותי מה
המצב, התשובה היא "אחלה". איך היה בבית "10" מה חדש עם החברה
"הכל טוב מאוהב מעל הגג". אני חי ונושם ומדבר כמו כולם.
אבל הרגשות שלי כבר לא פה. זה התחיל בטירונות. כולי תקווה שזה
יסתיים עם סוף הצבא.
אין לי רעיונות.
אין לי שאיפות.
אין לי חיים. לפחות לשלוש שנים.