בית מלא אור
חשוך מאהבה,
אמא בפינה, בוכה
כאובה, לבדה,
אבא לא שם
ואני בחדרי מקשיבה.

הילד מהחלום זה עם הסכין
מופיע שוב מולי,
לאן הוא הולך
איזה חלום הוא ינפץ?

שברי האור שהיו
כבר אינם
הילד עם הסכין שכח
את הרגעים הטובים
את החיוכים,
את האנשים -
שפעם היו הורים
כמו אימא שבוכה
ואבא שלא נמצא
והילד כבר גדול
והילד לא יודע
למה,
הסכין ביד.
הוא מתקרב,
מניף יד,
חותך.

את מי, את מה
לעולם לא אדע
כי הוא לא סיפר
ולא דיבר.

הוא לא ידע
שאם ימשיך עד מחר
כבר יהיה מאוחר
להתנצל
למצוא תשובה
שתכניס אור בחשיכה.


קולו נדם
הדם קפא
עצר הלב
החשיכה שייכת לו,
לעולם לא אכנס.