המציאות שלי הזמינה דיאט קולה ואני רק הסתכלתי עליה וחשבתי
איך היא יפה. עכשיו כשעברתי מעמדה עצמית לאובייקטיבית יכולתי
לראות את המציאות שלי כפי שהיתה באמת, בלי שום חסימה, בלי גדר,
בלי חלונות ראווה. פשוט לראות. היא היתה יפה יותר משתיארתי
לעצמי. איך יכול להיות שלא שמתי לב לזה כל זמן שהיא היתה
אצלי...? אבל כמו שהיא אמרה, המצב שלי הידרדר כל כך נמוך שבאמת
היה צריך לזוז שם משהו, בתוך הראש שלי, לבנות מציאות קצת אחרת.
קיוויתי רק שאצליח ליפות את המציאות שלי אפילו יותר מהנוכחית,
קיוויתי ובאותו הזמן היה לי ברור שזה אפשרי. שארגיש בזה כל כך
ושהיופי הזה יציף אותי ולא ידלה ממני ואוכל להקרין אותו החוצה
לכל מי שרק יביט, בלי מחסומים, בלי גדרות, בלי זגוגיות ראווה
מפלסטיק. רק יביט. כמה שרציתי.
הסתכלתי החוצה אל הרחוב, מעבר לכוסה התוססת של חברתי
החדשה-ישנה, פתאום הכל היה נראה לי שונה... האנשים האפורים
בחוץ נראו לי יותר מיוחדים, הבניינים המתקלפים נראו שמחים
יותר, הילד הבוכה שפעם הרגיז אותי עד לכדי התמוטטות עצבים נראה
עכשיו כל כך חמוד שכמעט קמתי לקנות לו בקיוסק הקרוב סוכרייה.
בשנייה הזאת בדיוק נכנסה לבית הקפה בנקישות-עקבים עדינות בחורה
לא גבוהה, ולא נמוכה, רזה, יחסית, פשוטה, אבל עם משהו מושך בכל
זאת. בלי לשאול שאלות התיישבה לידנו. מיד כשראיתי את עיניה
הגדולות, הכחולות, ידעתי.
זאת המשמעות.
"משמעות." אמרה והושיטה ידה ללחיצה כאילו-רשמית ועל פניה חיוך
רב-משמעות. העיניים שלה השתנו עכשיו לתכלת-טורקיז של ים, וקצת
כחול כהה בצדדים ובלמטה שבא לפעמים. גלים. למשמעות היו עיניים
מספרות, קראת דרכן עולמות והן קראו אותך בחזרה.
אמרתי את שמי באותה רשמיות ולחצנו ידיים. המציאות שלי רק עיקמה
את אפה בחוסר עניין וחזרה לבחוש בקולה. קולות הנוזל המבעבע
מתוך הקשית של מציאות היו לנו לרקע בשעה שדיברנו רגל על רגל,
קוראות.
"את לא יודעת כמה זמן חיכיתי לרגע הזה." אמרה.
"את?? איך... זאת אומרת... אבל איך
את חיפשת
אותי? את
המשמעות... המשמעות הנסתרת אותה כולם מחפשים!!... כולנו כל
ימינו רק תרים אחר המשמעות שתביא לנו מטרה ותכלית לחיינו
הקצרים, שתורה לנו את הדרך, שתמלא אותנו מן החלל המעיק. ואת-
את חיפשת אותי! זה לא הגיוני..." מדהים כמה יכול לקרות ביום
אחד! מדהים אילו מילים גבוהות אני מסוגלת להוציא מעצמי!
מדהים!...
"שששששש... יפיפיה, תנמיכי טונים. אני לא רוצה להיחשף פה, את
יודעת".
בשלב זה היה מתבקש מבחינתי לקום על כיסאי ולנקוש קלות עם כפית
על כוס זכוכית, ספיצ', ספיצ', מיי איי האב יור אטנשן, וזהו,
ולהגיד מה שצריך להגיד, להניף אגרופי אל על, לנופף שיערי ברוח
המזגן, ולהציל את העולם. עד היום לא ברור לי מה מנע ממני לעשות
כן.
בכל מקרה, אחזור לסיטואציה המקורית. הצעתי שאשלם עלינו בעצמי,
אחרי הכל, מי ידרוש ממציאותו ומשמעותו לשלם בשבילו?? כעבור 5
דקות ו-50 שקל טיפ של כבוד, היינו בחוץ.
"אז מה את אומרת? את מרגישה שמצאת את המשמעות?"
"האמת... ממש לא." נזכרתי שאין אמת מוחלטת והמשכתי, "אני
מרגישה שמצאתי את הדרך. מעולם לפני-כן לא חשבתי כל כך הרבה, כל
כך לעומק... זאת ממש... הארה!!"
אמרתי, וחייכתי לעצמי, משועשעת. כמעט לא שמה לב איך לפתע כל
האנשים ברחוב מחייכים לעברי בחזרה, בכאילו שאני מחייכת במיוחד
בשבילם. אחר כך שמתי לב לזה וזה גרם לי לחייך.
"האמת," המשכתי- הפעם כבר כמעט בדילוגים, "אני מתחילה ממש
לאהוב את המציאות החדשה שלי. חיים רוויי משמעות והנאה הם החיים
שתמיד חיפשתי לעצמי!" המשמעות מימיני והמציאות משמאלי הנהנו
בהסכמה, והחליפו בניהן מבטים מציאותיים מלאי-משמעות, שלא
התאמצתי להבינם.
