"יופי חמודה, אז עכשיו כששברנו את המראה אנחנו אוהבים את
עצמנו? הפרצוף השנוא הזה שראית שם תמיד נעלם-התפוגג? העיקר שיש
לך פתרונות להכול, גברת פוטנציאל עצום ורב-תחומי, העיקר שאת
מרגישה יותר טוב. אז עכשיו כשאנחנו אוהבים את עצמנו, הכל
יסתדר, נכון?"
"זה ייגמר. זה ייגמר, אני אומרת לך. עונת התפוחים הזאת תיגמר
והכל יהיה טוב אחרי זה, הכל יהיה ממש נהדר!"
"איך? תגידי לי, איך זה ייגמר? את באמת חושבת שזה פשוט כל כך,
שא-נ-י פשוט כל כך? איזה זלזול! מתי, מתי כבר תלמדי שעונות
התפוחים האלה לא נגמרות, יש להן רק הפוגות?"
"אני לא אתן לך להרוס אותי, אני לא".
"אני לא הורס אותך, את הורסת את עצמך. את לא רואה? אה נכון,
איך את יכולה לראות - הרי שברת את המראה... זהו. שוב תתחילי
להדחיק, להשתגע. אה, תיהני, שלא תגידי שאני שלילי".
"שתדע לך שאני נורא מרוצה ששברתי את המראה. עכשיו אני אוכל סוף
סוף להפסיק לשפוט את עצמי על כל דבר שאני עושה או לא עושה. בלי
חרטות, בלי פחדים ובלי כאב. זהו, זה הפתרון לתפוחים האלה,
שיפסיקו לגדול".
"עצוב וכל כך פאתטי, פשוט תלמדי להתמודד איתם ותביני שהם לא
יותר ממשב חולף שיכול לעבור ביותר קלות אם פשוט תניחי להם
לגדול. מי יודע, אולי אפילו תמצאי בהם משהו טוב, אבל כל זה
יקרה רק כשתביני שהתפוחים לא יפסיקו לגדול לעולם".