אותם הילדים הקטנים האלה... כל כך חמודים ויפים, ואוהבים, אבל
גם כל כך בוגדנים.
יום אחד אנחנו החברים הכי טובים שלהם, ומשחקים איתם פוגים
ובייבלייד עד אור הבוקר, ויום לאחר מכן הם לא מכירים אותנו,
אנחנו זרים גמורים עבורם, לא משנה אם ישבנו איתם כל הלילה,
השקענו את הקול שלנו, את הכבוד שלנו ואת שעות השינה...
יום אחרי הם לא מכירים אותנו יותר...
ולכי תגידי לחבר שלך אחרי שרדפת אחרי אותו ילד קטן שהוא דווקא
כן אוהב אותך, ושהוא מתבייש, ושהוא מתחנן שתבואי וותשמרי עליו
שוב...
כאילו שהוא יאמין לך...

אז נשארתי שם עומדת, מובכת, מתביישת, מאותו ילד קטן שלא
התכוונן להזיק אבל גרם לי להראות כל כך מטופשת..

ונשארתי מטופשת... והוא נשאר ילד קטן... שלא מודה שהוא אוהב...
בדיוק כמוני...