המים קפואים. הם חודרים לי לאוזניים ולאף, נספגים בג'ינס,
בחולצה ובמעיל, נכנסים לנעליים והופכים אותן למשקולות, לא שזה
מפריע לי, הרי בין כה וכה התיק שלי מלא כולו בסלעים ובאבנים
שינטרלו כל אינסטינקט אנושי לחיות.
במוח מתחילות לעלות כל מיני מחשבות. מה יגידו הצוללנים שימשו
את הגופה הנרקבת שלי מהמים, להם לא ישנו הנסיבות או הסיבות,
אני אהיה סתם עוד גופה מסריחה, עוד ג'נקי אידיוט, ויחפשו עלי
סימני מחטים.
מה תגיד אמא, היא בטוח תבכה ותגיד שהיא שכלה כבר מספיק אנשים
בחייה ושזה לא הגיע לה. היא תכעס על האלוהים שלה, איך הרפה את
אחיזתו ממני.
אמא התחתנה עם המאהב שלה שבועיים אחרי שאבא שלי מת מהתקף לב.
אני הייתי בן עשר, היא בת עשרים ושבע, הוא בן ארבעים וחמש.
שנאתי את הזקן המסריח הזה. הוא היה מרביץ לי כאילו הייתי שק
קטן, הוא היה מטביע אותי באסלה, מחמם מזלג על הגז ומצמיד אותו
לעור שלי במין הנאה גלויה, נהנה לשמוע אותי מתפצפץ כמו
נקניקיה. אחרי חצי שנה שהם היו נשואים הוא התעלף, נפל, והראש
שלו נחבט בשולחן האוכל, בדיוק איפה שהיה חובט את הראש שלי,
באותו שקע שהשאיר שם הראש שלי. הוא נשאר צמח עוד שנתיים עד
שאמא הסכימה שינתקו אותו, והוא מת. אני הייתי כבר בן שתיים
עשרה. לאחר שנה מהמוות של השני היא התחתנה עם חלאה נוספת. הוא
לפחות לא היה מרביץ לי, אבל לאמא הוא הרביץ, וכמה שהוא הרביץ.
הוא פעם שבר לה את הרגל ולא נתן לה ללכת לבי"ח, רק לאחר
שבועיים הוא הרשה לה ללכת, מיד בבי"ח היא הודיעה לו שהיא סיימה
איתו, והוא הגיע לבי"ח ודפק לה מכות רצח. עכשיו הוא בבית כלא.
אני בן שמונה עשרה, שוקע במים הקרים, בועות קטנות עולות מאפי,
כאילו משוועות לאוויר, חייבות לנשום.
יש דבר אחד שאני מצטער עליו מאוד. אני מצטער על זה שאמות לפני
שאוהב. לעולם לא הייתה לי אהבת אמת, תמיד דמיינתי את עצמי אוהב
אותה, לא היה לה פרצוף או גוף, אבל היא הייתה משהו מיוחד, הכי
יפה, טהורה ואנושית בעולם. מושא אהבתי הייתה לא קיימת, לא
מגובשת, לא כלום.
אני מתחיל להרגיש את האוויר נמוג, נגמר. הריאות מצטמקות,
נקודות שחורות מתחילות להופיע לי מול העיניים.
אני חייב להחליט מה תהייה מחשבתי האחרונה. אולי כדאי בכלל שזה
יהיה שיר. עם העדפה לביטלס או ברי או לא יודע מי. חייב למצוא
שיר! אוף! למה לא החלטתי לפני שהטלתי את עצמי ממרומי הגשר! אני
לא חושב קדימה. אולי בכלל כל הרעיון הזה של מוות בטביעה הוא
סתם אידיוטי, נותן לי מספיק זמן בשביל לזיין לעצמי את המוח עם
שטויות כאלה. אני תמיד מענה את עצמי ככה. עינויי כזה כמו
שרואים מישהו קצת פגום ברחוב ומנסים לא להסתכל אבל זה לא הולך.
אני חייב לראות, להסתכל, לצחוק בלב, אולי גם בקול. אף פעם לא
היה לי חבר פגום, אולי בגלל זה אני כל כך לא מתחשב.
אני מרגיש נגמר, הנשמה שלי שוקעת יחד עם הגוף שלי, אני עוד
שנייה נוגע בקרקעית, נחבט בה יותר נכון. בטח הדגים מסתכלים עלי
באדישות, הם ראו עוד רבים כמוני ששקעו במים. יש כאלה שרוצים
להצמיח כנפיים ולעוף, וזה רוב האנשים, ויש כאלה שרוצים לשקוע,
להצמיח זימים בעל כורחם. אני רוצה לא לעוף ולא להצמיח זימים.
אני רוצה לשקוע, ולמות.
אולי היא תבוא ותנשים אותי, תצלול ותנשוף את האוויר המתוק מפיה
אל פי ותעלה חזרה מעלה להביא לי עוד אוויר. אם זה יקרה אבחר לא
למות. אז אמצא אותה והיא תאהב אותי כמו שאני אותה. חולה אהבה.
הראש נחבט בקרקעית, החיים מתחילים לדלוף מגופי, מזהמים את המים
שסביבי, מוות מתחיל להתפשט לי בגוף, אני רואה כבר רק שחור, קצת
סובל אבל נהנה להרגיש קדוש מעונה ועוד יותר נהנה לרחם על
עצמי.
איזה בולשיט. כל הזמן אומרים שאתה נשאב למנהרה היישר אל חיבוקו
של המוות. זה ממש לא כזה רומנטי. אני פשוט לבד פה. חדר ענק
ושחור ובו אני יושב לבד, בודד, שמח. זהו, נראה לי שאני כבר מת.
הבדידות הזו כל כך משחררת. פעם ראשונה שאני בודד ולא אכפת לי.

אני רוצה להיות בודד!