בתוך היכל ריק מאדם
נשמעת דממה
הפנס דולק
והיא עולה על הבמה
יום יבוא, ומישהו יצעק לה
ימחא כפיים
וכשתעבור שם, תביט מקרוב
איך היא מסמנת את עצמה בפס צהוב

לאט ובשקט מתעוררת מחלה
אדישות מסחרית בתוך קופסא יקרה
ואת הפצעים שגרמה
לא כאב עוד אף אחד
את לבה הרקוב אכלה לגמרי לבד
לא היה שם רופא, להחזיק לה את היד

והוא אמר...
אז מי אמר שלאכול את הלב זה לא טעים?
אף אחד עוד לא הכחיש שאת יודעת לכתוב שירים
ופרי לבך הוא מר, אסור למאכל
והוא הכי בשל כשהוא עוד קר, ומנוכר

ותראי אחר כך,
הכל יעבור-
תרגישי טוב...

וללא רחמים סימן את דמעותיה בפס צהוב.

צועקת, בוכה
מתעוררת בה מחלה
אדישות שחדרה אל תוך תוכה
והפרי המר, עוד אסור למאכל!
הוא לעולם לא יבשיל במזג קר
וכשתעבור, הסתכל מקרוב
איך לימדוה לסמן עצמה, את גופה...

בפס צהוב.