הוא רצה שהיא תבוא אליו.
הוא החליט שהוא רוצה,
וכך החליט שהיא תבוא.
והיא צריכה לבוא, היא חייבת.
כי הוא רוצה. כי הוא החליט.

כך הסתכמו היחסים ביניהם. זה היה מקובל על שניהם. אולי לא
לגמרי, אבל מספיק בשביל שזה ימשיך.
והם גם דיברו. זה לא היה רק סקס. הם דיברו על כלכלה ופוליטיקה,
על טוב ורע, על תכניות לעתיד. על הילדות. על אהבה. היא גילתה
אותו כל פעם מחדש. הוקסמה ממנו. שותקת, מפחדת לקטוע את
המונולוג המדהים, דואגת שלא תפספס פרט כלשהו מסיפורו קורע הלב.
זוכרת סיכומים בראש, בידיעה שתהיה בחינה אחרי זה. בידיעה שבסוף
הנאום תבוא השאלה "ומה יכלתי לעשות?", או "ומה היית עושה
במקומי?". ואז, לאחר שתיקה מתוחה של עשרים שניות בדיוק יהיה
עליה להגיד שלושה משפטי מפתח, כל משפט בעל עשר מילים, ובהם
לסכם את גדולתו של האדם שנמצא מולה. קולטת מילים חשובות מן
הנאום, כדי שיאושרו אחר כך. כדי למלא את החלק שלה בשיחה.
במערכת היחסים.

הוא מציע נישואים.
היא מסכימה.
מסיבת אירוסין.
חודשיים מרווח.
חתונה סימפטית.
דירה קטנה.
טו פויינט פור צ'ילדרן. וכלב.