בקצה השפיות ישנו ספסל. ספסל ישן ורעוע. רצועות העץ הרקובות
והברגים החלודים אוחזים אלו באלו בכוחותיהם האחרונים. כבר שנים
שהוא עומד שם בקצה הצוק, צופה אל הנוף. הצוק תלוי מעל התהום
המסקרנת, רק פיסת קרקע שחצנית תומכת בספסל הגאה, מונעת ממנו את
המפלה הממושכת מטה.
מדי פעם, בשעות הדמדומים, אני קופץ לספסל להשקיף אל הנוף. אני
מתיישב בזהירות, משתדל לא להחליק, ומרוקן את ריאותיי. רוח
קרירה נושבת בעורפי, טיפות הגשם מתיזות על פני, ושערותיי
סומרות. אני מביט ברגליי האמיצות בעודן מתרגלות צעדי ריקוד
מטושטשים על פני התהום. אז אני נרגע, נשען לאחור, מניף את
זרועותיי על המשענת ובוהה בחשכה.
הנוף מהספסל שבקצה השפיות קשה לתיאור. הוא לא דומה לשום דבר
אחר. אני שוקע במרחבים העצומים, במים המתנפצים למרגלותיי על
הסלעים. סופת ברקים מציתה את השמיים במרחק. רעם אדיר עוקב
בנימוס ג'נטלמני. מתחתי הים גועש וקוצף, גלי ענק מתקדמים
לעברי. אני מביט מחושמל אל הנוף ומחפש. מחפש ולבסוף מוצא. מתוך
הערפל הסמיך, ברק לבן מאיר אי קטן ומרוחק אשר ממוקם לו אי שם
בסמוך לגבול הראייה. אני מכיר בחורה אחת שהגיעה אליו, ואיבדה
את הדרך חזרה, אבל אני מעולם לא הייתי שם.
אני אוהב לשבת על הספסל. לצלול אל השחור. לצפות בנוף המשגע
עוסק במלאכתו. להיסחף אל תוך מערבולות השגעון. לתת לרוח לטלטל
אותי מצד לצד. אז אני בא, מסתכל, מקנא, שוקע במחשבות הצפות על
פני המים, עורג לאי המסתורי, וחוזר.
אני מפחד מהאי. אבל לא פעם דמיינתי כיצד אני נעמד על הספסל,
מותח את גופי בהחלטיות ומנתר אל התהום. מפלח בידי את פני המים
וצולל בים הטירוף המלוח, תר בקצות אצבעותיי את הקרקעית המסרבת
להתגלות. נלחם במולקולות החמצן האחרונות לעלות חזרה אל פני
המים. שוחה אל עבר האי שלי. חותר וחותר, נחנק, משתעל, וממשיך
לחתור. הגלים הודפים אותי חזרה, ראשי סחרחר, המים צמיגים
ועכורים. לבסוף אני מאתר את האי הנכסף במרחק נגיעה. אני מושיט
את ידי לפנים, והוא מתפוגג.
האי שלי חסין לדמיון. באי שלי, הגבול בין הדמיון והמציאות
נפרץ, המעבר חופשי. ולכן דמיון ומציאות, אשר מתקיימים רק בשל
הניגוד שביניהם, הופכים למושגים מופרחים ומיותרים.
אני אוהב את הספסל שלי. לעולם לא אשפץ אותו ולא אחליפהו באחר.
לעיתים, כשאני מתיישב עליו, אני חש בעץ הותיק קורס תחתי,
בברגים מתרופפים. אני מודע לסכנה, אך חושק בה. בידיעה שכל
ישיבה היא הימור, ושקיים הסיכוי להחליק. בידיעה שיום אחד אני
עלול למצוא עצמי מרחף בדרכי מטה.
ואני יודע שברגע שאשקע במים העכורים, יהיה הים סוער ככל שיהיה,
אני אמצא את דרכי אל האי. אי השפיות שלי. |
