הסיפור הזה נכתב ככה סתם, על ילדה, נערה, בחורה, מתבגרת. כיוון
שהסיפור טיפוסי למדי, אין בו יותר מידי עלילה או עניין, אך בכל
זאת, הוא קורה ממש ברגעים אלה, כפי שנכתב ברגע זה ממש, כך שחבל
להתעלם ממנו משום שנכתב בנסיבות הללו. אותה קטינה שעליה נכתב
הסיפור, אינה מיוחדת משאר בני גילה או בכלל, משאר דיירי העולם,
היא עצובה, שמחה, מזויפת, לא חברותית במיוחד אך גם לא בודדה
מדי. אם תשאלו אם יש לה תחביבים היא תגיד שלא משהו מיוחד, אם
תשאלו מה היא אוהבת לעשות היא תגיד ששום דבר מסוים, למרות
שבזמן האחרון היא חזרה לתחביב שהיא די אהבה פעם, הדחקה, שם
פעולה מופלא שרבים הדברים שהוא חופן בחובו. עכשיו כשחושבים על
זה גם חלומות אין לנתונה כאן, אך באותו מידה אין היא עירנית
יתר על מידה, מן מצב ביניים אפשר לקרוא לזה, אזור הדמדומים,
בין מציאות לחלום עם נטייה קלה למציאות, שהרי בתור פסימית
כרונית אינה יכולה לחלום יותר מידי. נורמלית, כל כך נורמלית
שזה כואב, כמו כולם, כמו כוויות על הלשון אחרי שתייה פזיזה של
קפה רותח. נחיתה זה דבר מצוין, להרגיש את  החבטה באדמה בכל עצב
ועצב בגופך, מן הבטחה צורמת שהנה תם הסבל ולא תיפול יותר,
ומדוע שלא תיפול יותר? הרי שכל מטרת הנפילה הייתה להגיע לקרקע
מוצקה, לקום, להתהלך, לחיות וליפול שוב. אם אתם תוהים, אין היא
מפחדת ליפול, אכזבות לא נוגעות לה, כלום לא חודר, אילו רק היו
מסתכלים בעיניה, היו הם, שאר שוכני היקום קיימים בשבילה, מעבר
לאבסורד ולאשליה. אם רק יכלה לאהוב, להפסיק לקוות כל הזמן
ואולי לחיות, היה יוצא לה אולי יותר מסיפור סתמי על עצמה.