יושבת.
יושבת ומביטה אחורה בזמן. לרגע בו עשתה זאת בפעם הראשונה.
בזמן שחיבוק עוד היה מתנה. והיא ניסתה להיות נדיבה, בכל ליבה.
מעולם לא אהבה לשבת כך, על ספסל בגן בליל סתיו.
להביט אל האתמול.
אתמול, לפני יותר מחמש עשרה שנה, היא ארזה מתנה בראשונה.
היא כבר לא כ"כ זכרה מי או מה, ובכלל למה? השכחה הייתה לה
לברכה.
כל שזכרה היו כמה חיוכים, חיבוקים, הרבה פרחים אדומים ולבנים.
היא ארזה אותם לעצמה.
ישבה על שרפרף וקיפלה אותם, על ברכיה הקטנות, לכדי קופסת
גפרורים.
היום היא מצאה אותה, על ספסל בגן הציבורי, מעוכה וישנה, מרופדת
בשכבות אבק, מתחת למדפים הכי נמוכים, ומתחת לכל הקופסאות
והאריזות, היא מצאה אותה.
כל הצבעים, כל החיוכים, עולם שלם מקופל בקופסה קטנה, מעוכה.
היא לא פתחה אותה, הניחה אותה על ברכיה, והביטה בה. כל שאצור
בתוכה יכול לגעת ולא לגעת. שואפת את כל העוצמה הטעונה, המקופלת
לה שם בפנים ומחזירה בחזרה.
היא לא פתחה אותה, הניחה לה להישכח. מאז הרבה תקופות עברו והיא
הרי מאוד חרוצה. עבדה לה בבית אריזה. ארזה לה בקפידה את כל
עלבונות הכיתה, בדיוק מרהיב ומסודר לפי נושאים למגירה הימנית.
וכך, בפס האריזה, חלפו ימיה ושנותיה.
עכשיו יושבת על ספסל בגן. קופסא אחרת, דהויה, נזכרת איך בפעם
הראשונה הביא לה פרחים. נכון, אמנם יבשים במקצת, אבל לא בשל כך
קיפלה אותם לארבע יפה יפה, והניחה בקופסת נעליים בצד.
הקופסא הזאת לא התאימה לתיקיות. כל חיוך , כל חיבוק שלא היה ,
בסדר מופתי . עכשיו היא עומדת , יושבת מול הדלת הפתוחה של מחסן
האריזה . לא פותחת שום קופסה  . מעבירה מבטה על פני ים
הקופסאות , התיקיות הארוזות להפליא על פני המדבקות המתנוססות
עליהן אחת לאחת, כ"כ מיושנות, שכוחות.
בפינה אחרת, המתנות שמתנות שקיבלה מהן עוד כשהייתה צולעת.
ארגזים מההורים, דהויים ומהוהים. אהובים ומכרים, מתיישנים
ובלויים.
היא הייתה שם. מעל לחבילה עם הפרחים והחיוכים. איך חיכתה לו
בחיוך. בשמחה שלא נכנסה לשום קופסה. אבל שהוא חזר, הכל כבר היה
ארוז. הוא חזר עם שלושה קצינים עד אליה. עד זרועותיה הפרושות,
הריקות. ללא רחמים, הם קרעו לה כמה חבילות.
על רצפת החדר הכל התפזר, כך ללא שליטה. היא זכרה את ההרגשה.
עמדה שם עם פנים משתאות. עמדו מולה סתם כך כמו קרטונים,
והלכו.
התיישבה לה על ברכיה הקטנות.
תלתל שיער, מבט מואר, ולב של בשר. בעדינות, בידיים רכות, וקצת
רועדות, סידרה אותם בקופסה אפורה, עם דסקית שבורה.
אח"כ היה בסדר. הידיים כבר לא רעדו, גם חצי החיוך התמידי חזר
למקומו.
בפעם הבאה שקיבלה עם מישהו פרחים, היא אפילו לא ארזה אותם.
חושבת שאולי לא לקחה אותם כלל. כ"כ כבד. סחבה אייתה מחסן ענק,
עמוס בתאים, קופסאות, תיקים.
חיים שלמים, כל חיוך, כל מבט. סטירות, עלבונות, שמחות. כ"כ
גדולות - מקופלות.
עכשיו יושבת על ספסל, כשמאות ארגזים מתגוללים לפניה ברוח חזקה
הנושבת בעורפה.
סבו ברוח, ובשערותיה כבר זרקה שיבה. ונפנפה על פניה מלטפת את
קמטי החיוך שלה.
ישבה לה על ספסל בגן הציבורי בליל סתיו, במיטה במאות מגירות
מפורקות, ממלאות את כל כר הדשא הירוק. חיים שלמים, חייה שלה,
מתעופפים ברוח לא קלה. כ"כ הרבה זמן וכבר דחוס המחסן. הכל היה
עייף. לא נותר בה כח לארוז דבר. הידיים זקנות, לא מיומנות.
האופק האפור כשערותיה, נפתח לפניה פתאום. היא גילתה וראתה
אותה. רק אותה. ישבה לה רגל על רגל, חובה לעת זקנתה את עצמותה.
כל חיותה בשנייה של רוח נאמנה. זו היא שהייתה בכל אותם ארגזים,
בכל אותם חיים ושנים מקומטות, שנפרשים עתה לפניה. הברישה שערה
בידה ובמבטה החליקה קמטים, ישרה פינות בחצי חיוך.
כלל לא היו מאות תאים.
היא שהצליחה לארוז הכל, לאורך זמן ובאיכות מעולה, לפתע כשלה.
הדבר היחיד אותו לא יכלה לארוז - חייה שלה.

לא היו קופסאות, ולא תאים אפורים.