כשהיה על הירח הוא לא ריחף, הוא גם לא ריחף בדרך לשם.
על מאדים, נגה ונוס ושאר שמות וסמלים שאם לא היו קונים לו את
"אביב " לבר מצווה, לא היה יודע כלל על קיומם.
אבל הוא היה שם - ערך ביקור בזק. אם אנשי החלל ב"מיר" או
לווינים למיניהם יכלו להבחין בו, מחקר החלל היה מתהפך שנים
במחשבה "מה לעזאזל זה היה ?!" את ההכנות למסע הוא תיכנן
בקפידה, העביר שבועות על גבי שבועות במחשבות מיגעות על כל
הפרטים הקטנים.

אולם היה זה מסוג המסעות שלא אכפת להם כמה ספרים קראת עליהם או
כמה שפות למדת ואפילו מהו מקדם הביטחון שלך. הם תמיד יתנהלו
בדרך האופינית להם. אלה מסוג המסעות שאינך יודע כיצד ואיך ואם
בכלל יסתיימו כמו שקיוית - אפילו אם קיוית חזק מספיק. זאת היתה
לו פעם ראשונה להסתכן ולצאת למסע שכזה. לכן, אולי, הקולות ששמע
מאחורי גבו לחששו בדבר נועזותו. הוא לא חשב כך, למעשה לא חשב
כלל. היה זה מסוג המסעות שחייבים לצאת אליהם בזמן מן הזמנים.
וברגע שחשים בזאת לא חושבים, לרוב.
כמו שאבא חוזר ואומר באיזה שיר על עגלות שלא עוצרות.
אז הוא יצא וכל העניין נראה כדבר הטבעי ביותר, למרות זאת הרגיש
מעל הטבע.
הוא החליט, לא לפני שיותר מידי מחשבות הרדימו אותה על הספה
הקטנה, הקרועה והירוקה שלו, מאיפה יתחיל.
הוא בחל בהרים - רצה דבר מקורי. גם כל ההתחלות שראה בסרטים לא
רצו להתאים, הוא לא הצליח לזכור את השורות. ניסה להתאמן ותרגל
רבות בפתיחות טבעיות, אבל הוא היה חסר תאום משווע. לבסוף החליט
על התחנה המרכזית.
המרכזית הישנה התאימה מפני שהיו בה יותר מידי אנשים והוא מצא
בטחון בהמון. תמיד, כך לפחות חשב, יוכל להיטמע בזרם האנושי
הבלתי פוסק. עם כל הצעקות ההמולה ורעש האוטובוסים יוכל לצדד
בגישת: "סליחה, אבל לא שמעת אותי כיאות ".
הוא חשב שהאווירה התאימה להתחלה, דווקא בתוך כל המערבולות
האנושיות, מרגישים בודדים ועם זאת יחידים.
זאת היתה ההתחלה, הוא התקשר מהטלפון הציבורי בעזרתו האדיבה של
הטלכרד של רבין, הוא לא רצה לכלות את השיחות מפני שחשש שכאשר
יתרחש הדבר תתמוגג הדמות גם מהכרטיס המופלא, והוא לא רצה כרטיס
שחור .
השיחה העלתה את מה שביקש על הצד הטוב. "בודאי מפני שאין לי
פלאפון" - שמא היה מתרחש דבר רע, ובכל אופן לא רצה שבעזרת
ההמצאה  הזעירה, אך המטרידה, ירדוף אותו ההמון לאן שיחפוץ.
לאחר זמן מה, כמו שתכנן, ולאחר שאמר את כל הדברים הרגילים
והחלפת המידע הלא תכליתי עברה בשלום, יצא המסע לדרך.
משם התנהל לאיטו דרך הפקקים הרגילים בתוך קופסא נוסעת גדולה
וכחולה דחוסה בעשרות אנשים של חברת "דן" אל תוך השעמום המרגיע
של תל אביב. עד לתחנה הבאה ומשם במעלית, דחוסה לא פחות, למסעדה
לא יוקרתית במגדל שלום. הוא אהב את המגדל, למרות שלא ידע אם
ה"שלום" בשמו הוא ברכה ל"מאיר" הבא לאחריו. כך או כך כלל לא
הכיר אדם כזה. בעיניו היה תמיד "כלבו שלום". הוא חשב בפיזור
נפש שעם קצת מאמץ יצליח להגיע למתקני השעשועים בקומת הגג,
ואולי אפילו למוזיאון השעוה. העובדה שבקומה העליונה לא נותר
ולו זכר לשני האחרונים לא הטרידה את מנוחתו.  קטע הדרך במסעדה
לא היה קשה כמו שחשב, אחרי הכל הקטע של מסעדות הוא לאכול.
הוא אפילו לא הזיע. העלייה אל הגג התבצעה בקלות יחסית. על הגג
הוא הרגיש קרוב לשמים וכבר התחיל בתכנון הסיום. עוד לפני ציפת
המילים הראשונות לחלק זה עלתה בדעתו בפעם הראשונה האפשרות
שיכשל. אמא תמיד היתה אומרת לו: "אף פעם לא מזיק לטעות, אחרת
איך תלמד?"  בפעמים הראשונות היא עוד חשבה על מה שאמרה, אבל
אחרי שהוא כבר הפסיק לספור כמה פעמים טעה המלל נשמע משתלב בנוף
הטבעי, כמו מי שאמר אותו, כמו מה על שנאמר.
לכל מקרה, על הגג ניצבה עדיין בצורה אירונית גדר הבטיחות חזקה
ואיתנה מתמיד. הוא היה לבוש בפשטות, אף פעם לא הקדיש חשיבות
לפרטי הופעה, מה עוד שלא ראה כלל במראה החיצוני גורם הראוי
להתחשבות כלשהי.
אנשים שונים בוחרים מלבושים שונים למסעות שונים בכדי להרגיש
שונים. מעולם לא טרח לברר את מהות השוני על שימושיו השונים,
ובשל כך נותר בבגדיו הרגילים. הוא המתין, בינתיים צוות הקרקע
בראשו כמעט והשלים את ההכנות להמראה. מעבורת ענק מצויידת במיכל
דלק אינסופי, איך בדיוק ירגיש כאשר יגיע אפילו הוא לא ידע, גם
לא בערך.
"מעולם לא מזיק לנסות" חיזקה אותו הגדר דלעיל. הוא הגיע לחלק
הקשה באמת אפילו מקצוענים התקשו פה, והוא רק טירון. עכשיו הוא
נזל, באמת נזל, פעם ראשונה בחייו הוא קיווה, וחזק מספיק, שגם
שני מוקדי הנזילה הראשית בפרצופו יתפקדו בסופו של דבר
מהתרגשות, ולא רק שלו.

העניין לא זרם בשטף, הוא אמנם הכין את הקרקע רבות, אך בשטח הזה
היה רק מתחיל. אלפי צעקות של מפקדים שכוחים "קשה באימונים קל
בקרב" נשמעו עתה כל-כך מרוחקות. אם היה הרמטכ"ל בודאי היה משנה
את שיטת האימונים ומכניס טקטיקת לחימה חדשה לגמרי.
חזרה למציאות, היה רק חיל פשוט ובתור שכזה נקט בקו שלוש המילים
הקבוע. הוא היה מודע לנדושות שבעניין אך האמת שלו היתה כל
שהכיר.
גם הביא שיקולי נוחות וצירף הרעפות למיניהם. הוא לא ניתקל
בהתנגדות, המעבורת כבר החלה בהמראה. באיטיות זהירה היא החלה
להתרומם מעל הקרקע הניצחית ובהעזה חשב על סיום: הדגלים
הצבעוניים, נפנופי ה"שלום, שלום" מעל גבי כל מרקעי הטלוויזיה
שבעולם, למרות שהיו רק  במחשבתו. אמא תהיה גאה, סוף סוף הצליח
להפיק מעצמו תועלת מה. נשיקה גדולה אחת והרבה קטנות. בלונים,
מוסיקה, הרבה אנשים וסעודה ...
אבל כנראה שהיא לא הבינה את תוכנית החלל שלו, או אולי לא יכלה
לאשר תקציב. בכל אופן מעולם לא התעניינה בחלל . לא קנו לה את
"אביב" לבר מצווה.
 
הוא חשב שהוא קרוב לשמים, היא חשבה שקר. הוא חיבק אותה, היא
העיפה מבט בשעונה. הוא הציע, היא סירבה. הוא כבר כמעט היה על
הירח אבל הוא לא ריחף. ב"אביב" טענו נחרצות אחרת וצידדו בדבר
יכולת הריחוף על גבי כוכב קטן זה. כנראה שמי שכתב את "אביב".
טעה או שיקר או אולי הדברים השתנו מאז הבר מיצוה שלו. ככלות
הכל עבר זמן רב מאז המקרה. הכל לא היה חשוב עתה. הדגלים הורדו,
גם לא היתה שעת שיא בשידורי הטלוויזיה בעולם. אמא נאנחה
כהרגלה. איש לא נפנף בידו בשמחה ונושא הנשיקה, גדולה כקטנה לא
נראה כלל באופק. הבלונים התפוצצו באחת, המוזיקה חרקה במקצת,
וכל המוזמנים נותרו רעבים. הטבעת נפלה והכוס לשמחתה נשארה
שלמה. הרב ארז את החופה ומיהר לתוכנית אחרת, אולי תוכנית חלל
בזמן צפיית שיא, אולי כדי לראות את צ'לנג'ר שוב. תכניות החלל
נגנזו וזה כבר לא שינה אם מחוסר תקציב או בגלל החסך ב"אביב".
המסע לא הגיע לסיומו הוא פשוט לא התחיל. אם היו מוציאים לאור
עוד סדרות של "אנציקלופדית אביב" הוא היה מוסיף כמה ערכים על
מסעדות, מגדל שלום, מתקני שעשועים ומוזיאוני שעווה. הוא גם היה
מעדכן את נושא החלל ומוסיף כמה מסעות לירח וסביבתו. החשוב
ביותר היה תיקון טעות בעניין כוח המשיכה על הירח.
כשהיה על הירח הוא לא ריחף, הוא צנח.
כוח המשיכה על הירח חזק מאוד. הוא לא ידע מה ילמד להבא, הוא
חשב שאפילו אמא שלו לא יודעת.
מפליא, כוח המשיכה על הירח הוא כל כך חזק שאפילו גדר חזקה
ואיתנה מתמיד הניצבת באירוניה וקוראת עדיין "אף פעם לא מזיק
לנסות" לא יכלה לו .