דני הרים את מבטו. היא צחקקה, משועשעת. הפנל נפל שוב, הפעם על
כף ידו, שהייתה מונחת על הרצפה. הזרת חטפה מכה רצינית, כואבת.
כל הגבס שמרח על הקיר קודם לכן היה דבוק אל צידו האחורי של
הפנל ומכוסה אבק. הייתי צריך לנקות קודם כל את האבק, חשב, אולי
בכלל לא מדביקים פנלים בגבס. שלומיאל עם קבלות. הזרת כאבה
כהוגן. כופף אותה כמה פעמים כדי לוודא שדבר לא נשבר ותחב אותה
לתוך פיו. נירה געתה בצחוק גדול. הייתה זו, כנראה, הבעת אובדן
העשתונות או אולי הכאב, אשר על פניו, שהייתה מצחיקה כל-כך. זה
אשכרה מצחיק, חשב. מצחיק לאללה. קרקס מדראנו.
הוא קם ממקומו בכבדות, כפוף כישיש. קרב אליה. היא הביטה בו
והכפילה את צחוקה. מאחוריה נראה הסדק המתקלף שבקיר הסלון, זה
שבין התמונות, מודגש מתמיד. אולי הוא גדל עם הזמן. נירה כיסתה
את פיה בידה וצחקה בעליצות.
קמץ אגרוף והכה, בכל הכוח, לעבר פניה. פגע בעצם הלחי והדף אותה
לאחור שניים-שלושה צעדים. היא נעמדה, מתנודדת, מביטה בו
בתדהמה. אפילו לא נפלה. אני לא בכושר, חשב.
כעס הציף את פניה. היא קפצה עליו, חובטת, בועטת. בחורה חזקה
הייתה. הפיל אותה לרצפה, מכה באגרופיו בחמת-טירוף בגבה המופנה
אליו, נוהם ושואג בקולי-קולות כמו משוגע. היא קמה, כושלת, ואצה
אל המטבח. סגרה את דלת ההזזה אחריה והחזיקה אותה סגורה
מבפנים.
עמד, מתנשף, מול הדלת הסגורה. מחצית חולצתו השתחררה מן
המכנסיים, חושפת כרס חיוורת מכוסה שיער שחור. רעם נוזלי נשמע
מצינור הביוב העובר בחדר השירותים. מישהו מחרבן שם, באחת
הקומות למעלה.
"נירה", אמר, "תני לי להיכנס".
"אני קוראת למשטרה."
"בסדר. אבל תני לי להיכנס."
הוא ניסה את הידית. הדלת נפתחה. נעמד בפתח, ידיו שמוטות. נירה
עמדה מן הצד השני של שולחן המטבח, מחזיקה מערוך בידיה.
"שלא תעיז להתקרב אלי."
"אין בעיות."
לא היה לו מושג מה לומר. יכול היה לומר שהוא מצטער. אבל הוא לא
הצטער. עדיין לא.
"מחר בבוקר אתה לא פה, אתה שומע?"
"אוקיי", הוא החל לעקוף את השולחן. היא התרחקה ממנו.
"מה אתה עושה?"
"לוקח סנדביץ'."
"דפוק."
הוא פתח את המקרר. אין גבינה צהובה. לקח פרוסת לחם והחל לכרסם
אותה, מוכנית.
"אני רצינית. אתה עף מפה היום."
הוא שתק. המשיך ללעוס.
"אתה צריך אשפוז כפוי. ואני אשיג לך את הצו. תסמוך עלי."
אדמומית התפשטה לצד לחיה. תחילתה של חבורה. שיערה היה סתור.
ידיה, האוחזות במערוך כאילו היה חרב אימתנית רחבת-להב רעדו
ממאמץ ומהיסטריה.
הנה עוד תמונה משעשעת, אמר לעצמו, תוכנית בידור שלמה יש לנו פה
היום.
"חולה-נפש. אפס. להדביק פנל אתה לא מסוגל. ארור היום שהכרתי
אותך."
הוא יצא לאיטו מן המטבח, שרידי פרוסת הלחם בידו. נכנס אל חדר
השינה. פתח את הארון ושלף משם את הצ'ימידאן המאובק של
המילואים. זרק לתוכו לבנים, חליפת בגדים או שתיים. ניגש לחדר
האמבטיה ולקח כלי רחצה. צינור הביוב גרגר פעם נוספת.
חזר אל הסלון.
"אני צריך את האוטו."
היא פתחה את ארנקה. שלפה משם את מפתחות המכונית וזרקה אותם על
השולחן.
"הנה. קח את האוטו המזוין שלך ועוף לי מהחיים."
לקח את המפתחות, העמיס את הצ'ימידאן על כתפו ויצא מן הדירה.
נירה התיישבה על הספה, הליטה את פניה בידיה ובכתה.
הצינור בשירותים רעם שוב.

בערב, כשחזר, הייתה עדיין ישובה על הספה מול הטלביזיה. כאילו
לא זזה משם כלל כל השעות האלו. נכנס בשקט ושם את התיק ליד
הדלת. לקח את זר הפרחים שקנה אל המטבח והניח אותו על השיש, ליד
הכיור. בחר אגרטל ורחץ אותו בקפידה. אחר-כך קטם את קצוות
הגבעולים במספריים וסידר את הפרחים באגרטל בצורה סימטרית ככל
האפשר. מילא את האגרטל מים, נשא אותו בזהירות אל הסלון והניח
אותו על השולחן כך שלא יסתיר את הטלביזיה. נירה שתקה. התיישב
לידה, במרחק מה, מבטו מופנה אל הטלביזיה.
"איפה היית?" קולה היה שטוח, אדיש.
"נסעתי. סתם. לכל מיני מקומות."
"מאיפה הפרחים?"
"מצאתי מוכר-פרחים ליד הדרך. ליד חוף פלמחים."
"בטח עלה הון. יכולת לקנות פה, בסופר."
"לא חשבתי על זה."
"יכולת לקנות גבינה צהובה. נגמרה לנו הגבינה הצהובה."
"כן. ראיתי."
"היו חתיכות בחוף?" היא ניסתה לחייך.
"היה כבר חשוך כשהגעתי."
היא החלה לבכות שוב. קרב אליה וחיבק את כתפה ביד אחת. נישק את
ראשה. השיער היה סיבי, שמנוני. נישק את החבורה שעל לחיה, משתדל
מאד לעשות זאת בעדינות, ברוך. ליקק דמעה אחת ובלע אותה. בכייה
גבר.
"סידרת את החדר."
"כן. לא יכולתי לסבול את הבלגן פה."
"חשבתי לישון באוטו."
"חשבתי להחליף מנעול על הדלת. לא הספקתי."
"נסעתי כמו משוגע. לא יודע איך לא עשיתי תאונה."
"טוב שלא עשית. יש לנו אובר מספיק גדול גם ככה."
אסף אותה בידיו וחיבק אותה. לוחץ את שדיה אל חזהו. ליטף את
שיערה. נשם עמוק ונאנח.
"אני אלך לסדר את הבגדים בחזרה בארון."
קם, לקח את התיק והחל ללכת אל חדר השינה. נירה מחתה את דמעותיה
באצבעותיה.
במסדרון נעצר והסתובב אליה.
"איך הדבקת את הפנל?"