אני כותבת לך ממרחק הזמן והניכור. אני לא יודעת איפה אתה נמצא
ומה אתה עושה, החיים ודאי לקחו אותנו למחוזות שונים.

ואתה, בטח שוכב עכשיו על רפסודה מתקלפת בים האינסופי של
תאילנד, מעשן באנג זול, מפצה את עצמך על כל מה שהצבא עשה לך.
אני עדיין כאן, בטירוף היומיומי שלי, מחפשת פיסה של אחיזה בתוך
חוסר המהות המשווע הזה שאופף אותי מכל כיוון, הופך אותי למה
שכבר לא יכולת לאהוב.
בטח זיינת אתמול את הבחורה הכי יפה בקופיפי. היא עשתה לך ביד
עם כפות הידיים הקטנות שלה, העיניים שלה קסמו לך. אני חושבת
עליך הרבה. רואה איך לובש את החולצה המנומרת שקניתי לך בכאוס
ליום הולדתך ה-22 ויוצא לשתות במועדון לילה מפוקפק. זונות
קטנות מלוכסנות עיניים נטפלות אליך ברחוב, לוחשות באוזנך
באנגלית משובשבת שהן רוצות שתבוא לרכב עליהן, אינך דוחה אותן.
בידך אוחז בבירה תוצרת מקומית, רחוק מלחשוב על הבית.
תמיד צחקת עלי בתמימותך הגברית שהייתי אומרת תאלינד במקום
תאילנד, אתה יודע, עשיתי את זה בכוונה יקירי.
זה מצחיק איך שהעולם משחק. איך נשבענו אמונים, כשהיינו קטנים
רק קצת יותר, והבטחת שנעמיס על עצמנו תיק קטן על הגב ונחרוש את
העולם שלנו ביום שאשתחרר מכבלי הצבא. כשחתמתי עוד קבע, אתה
הבנת שאתה חייב להמשיך הלאה.
ואז בא עלינו הלילה ההוא, חשוך מהרגיל, שקט במיוחד. שכבתי לידך
במיטה החורקת, חיבקתי את גופך חזק מאי פעם. לחשתי לך שאני רוצה
להזדקן איתך. אתה כנראה בחרת לשמוע משהו אחר כי הצמדת אותי
לקיר בכוח וזיינת אותי עד עמקי נשמתי. הבגדים עדיין היו עלינו
כשסיימת. אני כבר הרגשתי אהובי, את התחושה של הפעם האחרונה.
אחרי שהלכת התקלחתי במים רותחים, ששטפו ממני גם את הדמעות.
אתה קופץ ראש אל תוך המים. הם לא קרים כמו שחשבת, לא זיינת
אותי בים כמו שהבטחת.
ומדמיינת אותך שוכב בחדר אפוף עשן בבית דירות רעוע, כשמינג,
זונה תאילנדית עם לב זהב ופנים דומות קצת לאמא, רוכנת מעליך.
אתה נוגע בבטן המלאה שלה ומסתכל אל התקרה הסדוקה.
אני נושכת את שפתיי ונזכרת איך היית סוגד לגוף שלי. איך הייתי
מפרקת אותך ממודעות בכל פעם שהכנסתי אותך לתוכי. היא יפה לטעמך
וגם נשית מאד, החיים לא יכולים להיות יותר טובים מזה.
אני יושבת בתחנת אוטובוס, מחכה לאוטובוס שייקח אותי למקום שבו
איני רוצה להיות. רוח נושבת בפניי, גשם יורד. הכביש הרטוב
מבריק ופניך משתקפות אלי ממנו בעוצמה. אני סוגרת את הרוכסן של
מעיל הקצינים הישן, חמישה אוטובוסים חלפו כבר בשעה האחרונה,
משהו בי מונע ממני לקום ולעלות.
ואז עולות בי העיניים שלך כשנפרדנו לשלום. הן שורפות אותי גם
עכשיו, חוצבות בנפשי מחילות של כלום. הפה שלך מלמל איזה משהו
על זה שאתה חייב להתקדם. העיניים דיברו על משהו אחר. ובאותו
הרגע נדמה היה שאהבתיך מכל. משהו בי דעך, משהו נחתך לשניים ולא
ישוב להתאחות גם לאחר מרוצת שנים, ואנשים, ומהויות. ונשקת לי
חזק, כמסרב להוציא לפועל את החלטתך, כשהרפית משפתיי לא נלחמתי,
פניתי לעבר הדלת, סובבתי את המפתח ויצאתי. לא בכיתי אז, עכשיו
אני בוכה.
היית הראשון, אחריך באו כמה. מציתה סיגרית מלרברו לייט, המוכר
המשופם שכנע אותי לקנות soft, באמתלה שכך הסיגריות יותר
טעימות. אני חושבת שאני תמימה.
לא, עדיין לא הרגשתי את האור שהכנסת לתוכי כשהיית נוגע. נתתי
להם חיצוניות, זה לא כאב לי שזה הספיק להם.
אתה שוחה עכשיו לחוף. הכתפיים היפות שלך מקושטות בטיפות קטנות
של מים טהורים שמרצדות בשמש. פעם אמרת לי שאתה מסמר עקום, אבל
ככה לפחות לא דופקים אותך. אני אמרתי לך שקראתי את זה על קיר
של שירותים צבועים מכל טוב בגדוד בעזה. טענת שמישהו גנב את זה
ממך. אהוב שלי.
אני כותבת לך מלים קטנות ממרחק ההתבגרות. היית חייב להתקדם,
אני יודעת. במסיבות עם חברים חד-פעמיים אני כועסת על זה. היית
יכול להתקדם איתי ביחד, לשאת אותי לאשה, לעשות לי ילדים יפים
כמוך, להקבר איתי בקבר משותף. אולי זה הרבה לבקש מילד בן 22.

אני שוכבת במיטה עכשיו ומביטה באישונים שלך זזים מאחורי
העפעפיים. שכבת איתי ונרדמת, כמו תמיד עם חיוך של ילד. אני
חושבת באיזו פשטות גמורה מצליחות מחשבות של פחד להתגנב ולהשתלט
על המציאות. איך אנחנו כאן, כולך שלי, עדיין לא חתמתי קבע, אתה
עוד לא הלכת ממני, גם בתאילנד טרם היית. שוכב במיטה שלי עם
החולצה המנומרת והפנים המדהימות האלה. חולם אולי על חו"ל, על
ים עמוק כחול-אדום ולטיפות קטנות של שמש זרה ונהדרת, נושם את
העולם בנשימות קטנות אל תוך הלילה הזה. לתוכנו.
אני מודה לאלהים שאתה כאן.