את. את היית שם בשבילי. היית שם ברגעים הכי קשים שלי. את היית.
את הלכת. הלכת ממני... נטשת אותי! הותרת אותי לבד, ככלב פצוע
מדמם, כתינוק בעגלתו, כגוזל שחור. אבל אני סולחת. תמיד אני
סולחת. זה חלק ממני... הסליחה.
וסלחתי לך. סלחתי לך למרות שלא ביקשת סליחה. סלחתי לך כי אני
רוצה לסלוח. כי את היית שם בשבילי.

עכשיו. עכשיו אני צריכה אותך... צריכה אותך כל כך... ואיפה את?
נטשת אותי. הלכת עם הג'ינג'ית. ואני לא התלוננתי. שתקתי.
את ידעת. ידעת את כל מה שאני עוברת... ידעת שאני חותכת את
עצמי. ידעת שאני מעשנת. ידעת שאני לא אוכלת.. ידעת, ושתקת.

אפשר להבין אותך, כך כולם אומרים. אבל אני לא מבינה. לא מבינה
למה... למה? למה עזבת אותי? רק התיכון מעניין אותך עכשיו...
להתקבל למגמת אומנות, זה מה שאת רוצה... לא אכפת לך ממני.. לאף
אחד לא אכפת ממני!

אבל אני סלחתי לך. סלחתי, אבל לא שכחתי. האכזבה נחרטה בליבי.
עמוק שם, בחדרי חדרים... ואני נותרתי כאן, לבד. לבד ככלב פצוע,
כתינוק בעגלתו, כגוזל שחור.

וכשאני אחליט לבצע את מה שאמרתי... כשאני אקפוץ, כשאפרוש
כנפיים לעולם אחר - את תשאי זאת על מצפונך. על ליבך הקטון שכל
בקשתו היא מגמת אומנות בתיכון...
את היית. את היית שם בשבילי.
את נטשת. נטשת אותי.