[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפעת דהן
/
הם לא הספיקו

הוא שוכב שם, בקור החודר לעצמות, שוכב שם רחוק, על מיטה חורקת
ושק שינה. כל מה שכסה אותו זה הבד הקרוע של האוהל שדרך החורים
מטפטפות טיפות הגשם. שיניו נוקשות אחת בשנייה ואבדה ההרגשה
בכפות הרגליים. הוא נשכב על הגב, מחפש דרך להירדם, קר לו. נפלה
לו טיפה על האף. הקור חונק לו את הגרון.
שרון עצם את עיניו בתקווה שיצליח להירדם, אך כל מה שעלה נגד
עיניו זו היא. העיניים הנוצצות שלה, מלאות אהבה, העיניים שכל
כך אהב להביט בהן, העיניים שמספרות לו הכל. זרם חמים ונעים עבר
בגופו ממחשבה עליה. הוא כל כך אהב אותה. כל כך מתגעגע אליה,
לחיבוקים שלה, לנשיקות שלה, ללחישות שלה, החיוך המאושר שלה.
אך היא כל כך רחוקה ממנו זו אשמתו רק אשמתו הוא חשב. אני נתתי
לה ללכת, ויתרתי על הבחורה שעשתה אותי מאושר.
דמעה בצבצה בקצה עיניו והוא נרדם, נרדם כאשר פנייה מופיעות
בחלומו... בליבו.
סיון שוכבת במיטה החמימה והנוחה שלה, מכוסה בפוך ענק שמחם את
כל גופה, וגג ביתה מגן עליה מפני גשם הזלעפות היורד בחוץ. היא
שומעת את הגשם מתנפץ על החלון ורעמים וברקים משתוללים בחוץ.
היא דואגת, דואגת לאהובה שנמצא רחוק ממנה בקור המטורף, ישן
באוהל מחורר. כבר שעה שסיון מתהפכת מצד לצד במיטתה. מהרהרת
במחשבות ישנות ומטופשות, נזכרת בדברים ומתחילה כהרגלה לבכות.
כל דמעה שיורדת מרוקנת את ליבה עוד יותר. העיניים שלו, עיניים
חומות בוהקות, ידיו מחבקות את גופה מגנות עלייה ועל ליבה.
היא רק רצתה לשמוע את הקול שלו, להיות רגועה, לדעת שהוא בסדר
ושומר על עצמו. אחרי התלבטויות ארוכות היא החליטה להתקשר.
צלצול ועוד צלצול ואין תשובה. הפחד התחיל לחלחל במורד גרונה.
אך פתאום קול עייף ענה לטלפון. "מי זה" שאל "מי מתקשר ב-4
לפנות בוקר" "אני" נשמע קול שקט בצד השני. "אמא?" "לא זו אני
סיון" צחקה. "סיווני, מה שלומך? מה את לא ישנה בשעה כזאת?"
"לא" היא ענתה, "אני מתהפכת במיטה, דואגת לך, הכל בסדר אתך?
לבוש טוב?" "כן אל תדאגי אני שומר על עצמי" אבל הוא לא. הוא
קפא מקור ומדיו חצי רטובים. "רציתי רק להגיד לך" הם אמרו יחד.
ורק היא המשיכה לדבר. "רציתי להגיד שאני מתגעגעת ושאני כל כך
רוצה לראות אותך אפילו לשנייה אחת." "נסיכה שלי, (כל כך אהבה
שהוא קורא לה ככה) גם אני מתגעגע, עוד שבועיים אני יוצא הביתה
אנחנו יורדים לחברון מחר בבוקר, ז"א עוד שלוש שעות" הדמעות
חנקו את גרונה של סיון והוא שמע אותה מתחילה לבכות "לא, לא, אל
תבכי אני אהיה בסדר ועוד שבועיים אני אתקשר כשאני אהיה בבית
ואת תבואי והכל יהיה בסדר אין לך מה לדאוג, באמת." "אני אוהבת
אותך" נפלט לה מהפה. הוא שתק, פחד להגיב, פחד להישבר. "לילה
טוב סיווני" אמר וניתק.

סיוון ושרון נפרדנו לפני חצי שנה, נפרדו בגלל שהיה לסיוון קשה
לראות את החבר שלה פעם בחודש. כשהיא צריכה אותו כל כך קרוב
אליה.
"למה אתה צריך ללכת דווקא לקרבי" צרחה עליו בפרידה. "למה לסכן
את החיים שלך, למה לטחון שבתות, למה להיות רחוק ממני" אך הוא
כל הזמן שתק וניסה להרגיע אותה. אם הם רק היו מתאהבים בתקופה
אחרת...

שרון עצם את עיניו, אך המחשבות על סיון מנעו ממנו להירדם. כל
כך אהב אותה, אבל כל כך פחד לעשות משהו שיפגע בה, או יהרוס.
חצי שנה לא שמע ממנה, חצי שנה רק חשב עליה. סיון היא זו
שהחזיקה אותו שפוי ברגעים קשים, האהבה שלה החזיקה אותו בתקופות
קשות. אבל קשה לה ככה והוא חייב היה להבין את זה.
אם רק היה נלחם עוד קצת, היא בטח הייתה חוזרת בדעתה. אבל לא
היה זמן, הצבא, הצבא טוחן אותו, הוא שוחק אותו.
אם היא רק הייתה יודעת כמה הוא אוהב, מתגעגע. למה לא ענה לה
שגם הוא אוהב אותה?! מכל המחשבות האלה לא שם לב וכבר הגיע
הבוקר. והוא היה צריך להתארגן לתזוזה.
באותו הבוקר כמה סיון מהורהרת מהשיחה אתמול בלילה. למה לא
החזיר לה אהבה הרהרה... ודמיינה את הפגישה שלהם בעוד שבועיים.
דאגה, כל כך דאגה, כל ערב התפללה לאלוהים התחננה שישמור עליו,
שישמור על אהובה. השבוע התגלגל יום אחרי יום. וכל יום בשעה 20:
00 הייתה צמודה לטלויזיה מקשיבה לחדשות, מחזיקה אצבעות מתפללת
שלא קרה כלום וששום חייל לא נפצע או נהרג. רק לא הוא היא מלמלה
לעצמה רק לא הוא. כך העבירה שבועיים, בפחד עצום ותקווה בליבה.
שרון, לא התקלח כבר שבוע וחצי וישן על רצפה מטונפת של בית של
פלסטיני. יורה לכל עבר ומקלל את כל העולם. על כל דקה שעוד חי
הוא אמר תודה. כל לילה לפני שנרדם רועד מקור, החיבוק שלה עלה
בזכרונו. עיניה המחייכות מביטות בו. בקוצר רוח חיכה לפגוש אותה
וכשהגיע כבר יום חמישי והגיע הזמן לצאת הביתה, בשנייה שיצא
מחברון הוא התקשר, התקשר להודיע שהוא בסדר. שהוא בדרך אליה.
"הלו" ענתה מתוך שינה "סיווני אני בדרך הביתה, תמשיכי לישון"
אבן ענקית נפלה מליבה. "תתקשר שתגיע לת"א" אמרה. אך הוא ענה
משהו שונה לחלוטין. "אני אוהב אותך נסיכה" וניתק.האושר חלחל
בכל גופה של סיון, הוא אוהב אותי, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
וכבר הכינה בראשה נאום ארוך של התנצלות ורגשות אהבה עמוקים.
שרון הגיע לת"א מאושר וחייכני, מחכה כבר לפגישה עם סיון, לחבק
אותה. לכן החליט לעלות על האוטובוס הראשון לחיפה ולא לחכות
לרכבת. עלה על האוטובוס והתקשר לסיון. "נסיכה אני בדרך אליך,
אוהב אותך..." השאיר לה הודעה במזכירה. אחרי 5 דקות של נסיעה
נרדם.
בינתיים העבירה את הזמן סיון עד הפגישה עם שרון בצפיה
בטלויזיה. אך לא הייתה מרוכזת, המתח והלחץ השתלטו עליה. הם
יחזרו יהיו שוב יחד. ליבה יחזור להיות שלם.
פתאום הפסיקה התוכנית שראתה, וערוץ שתיים עבר ללוח שידורים
חדש.
ברגע זה התפוצץ אוטובוס קו 333 מת"א לחיפה. מספר הפצועים רב
ו-5 הרוגים. ביניהם ילד ושני חיילים
. היא לא ידעה מה
לעשות.התקשרה והקו היה מנותק ושוב התקשרה ושוב ושוב עד שהטלפון
צלצל בביתה. אולי זה הוא חשבה. אך זו הייתה אחותו, "סיון,
שרון... שרון נהרג" ומיד נתקה.
כמה ימים לאחר מכן התקיימה ההלוויה. אני לא מסוגלת לעזוב אותו
אמרה לאחותו של שרון. והיא נשארה לידו עד שירד הערב. דמעותיה
נפלו על האדמה שסביבו.
הם לא הצליחו להגיע אחד לשנייה להחזיר את אהבתם. כבר לא היה
איכפת לה לישון בקור או בחום גשם או שמש העיקר להיות לידו.
יום יום באה לבקר אותו, דברה איתו סיפרה לו מה עובר עליה ומה
התוכניות שלה כמה היא מתגעגעת ואוהבת. היו פעמים שפשוט רצתה
להיכנס אליו לאדמה. לחיות איתו את שראית חייה.
חודש לאחר מכן, מצאו את סיון חסרת חיים בבית הקברות ליד קברו
של שרון. שלידה מונח הטלפון וממנו נשמעת ההודעה שהשאיר לה
שרון.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רק בבמה חדשה יש
נחיריים בצד
ימין למעלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/3/04 23:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפעת דהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה