האישה הצעירה פסעה לתוך הבר האפלולי. הייתה זו שעת לילה מאוחרת
והירח קרץ לה ממרום השמיים, מחייך כצופן בחובו סוד אפל. לפני
זמן לא רב, היא רבה עם החבר שלה ריב קשה מאוד והיא קמה מדירתו
וברחה החוצה. היא לא רצתה לראות אותו לעולם, ומזגה היה סוער
במיוחד.
על מנת להירגע מעט ולפרוק את עצביה, היא תרה אחר בר בו תוכל
להשקיע יגונה בטיפה המרה.
היא הצביעה על הכוס הריקה ואמרה בקול אדיש: "תביא עוד סיבוב של
וודקה תפוזים", ואז מלמלה משהו לא מובן לתוך אוזנו של הברמן
המזוקן.
הברמן שלף את בקבוק הוודקה, התיז מפיית הפלסטיק שלו לתוך כוס
זכוכית גבוהה את המשקה ואז הוסיף מיץ כתום לתוכה. הוא ערבב
בעזרת מקל ערבוב כחול והגיש לה.
"שמור את העודף", זרקה לו שטר על משטח העץ הלח.
גבר שמן בג'ינס שגילה חריץ ישבן שעיר ולא מחמיא מאחור, לגם
באיטיות מכוס הבירה הענקית שלו, והביט בה בעיניים עמומות אך
חושקות הרודפות אחר הרגליים החשופות הנגמרות אי שם מתחת לשמלה
כחולה צמודה אך פשוטה.
היא נגעלה מהמבטים המבוגרים והחרמנים שסבבו אותה וניגשה עם
הכוס לחדר הצמוד החשוך עוד יותר. היא פתחה בקושי רב את דלת
הפלדה הכבדה שסגרה על החדר ואז  ניגשה למכונת השירים הישנה,
הכניסה מטבע ולחצה על הלחצן של שיר אמריקאי נושן משנות השבעים
שאהבה.
החדר היה חשוך וקטן והמוזיקה בבר הייתה עמומה וכמעט לא נשמעה,
בייחוד לאחר שהשיר שהיא שמה התנגן בקולי קולות. במרכז החדר נח
לו שולחן סנוקר גדול שמעליו הייתה מנורת פלורסנט קטנה שהאירה
בחוזקה את הלבד הירוק. היא נשענה על השולחן ולגמה את הוודקה
שצרבה ברגעים הראשונים את גרונה. לאחר דקות ספורות, גם הדמעות
צרבו אותן.
מבושמת מעט, לא שמעה את הצעדים הקלילים מאחוריה.
"שלום לך", הקול אמר.
היא פנתה לאחור, מטושטשת ולא ענתה לדמות הכהה.
"מה קרה? החתול בלע לך את הלשון?", גיחך בקול צרוד. היה לה
הרושם שהוא צרוד בכוונה.
"תעזוב אותי בשקט", לחשה בלי כוחות, איבריה רפויים, נשענים על
השולחן.
"ואם לא?", שאל האדם ונעמד מולה. היא לא יכלה לראות את עיניו
שכוסו במשקפי שמש ענקיים. גם האור הקלוש שהגיח מאחוריה והטיל
עליו צללים כהים לא סיפק לה מידע רב.
הוא התקרב אליה עוד, יכל לחוש את ריח האלכוהול נודף מפיה. השיר
הסתיים והוא הכניס מטבע נוסף, הפעם בחר בשיר רוק קולני ורועש
במיוחד. לרגע, היא חשבה כי שמעה דלת נטרקת.
הוא חזר אליה שוב, המשקה שלה נגמר. פניו היו סמוכים לשלה. ידיו
נשלחו קדימה ואחזו בידיה, הצמידו אותן לשולחן. היא פתחה פיה על
מנת להביע מחאה, אולם פיו כיסה את שלה במהירות על. היא ניסתה
להסב את פניה, אולם הוא העביר את ידיה לאחור, הצמיד אותן אחת
לשניה ותפס בהן בעזרת יד אחת בלבד ובשנייה אחז בחוזקה בראשה
ונצמד אליה.
היא לא אהבה להרגיש את פיו על פיה, את ידיו אוחזות בה בכוחניות
ואת הקשיות שהתחככה בה בלא שום עדינות.
"עזוב אותי!", ניסתה לפקוד לאחר ששחררה במאמץ- מה את פיה
מפיו.
"שתקי!" הוא אמר ואז הרים אותה בשתי ידיו וממש השליך אותה על
השולחן.
הוא אחז שוב בשתי ידיה הצמודות ביד אחת, ואת ידו השניה דחף
מתחת לשמלתה תוך שברכו שומרת שלא תוכל לנעול את רגליה. היא
ניסתה להשתחרר, אולם היא לא הצליחה.
"עזוב אותי, עזוב אותי!!!" ניסתה לצעוק, אולם הבסים כיסו על
זעקותיה החלושות.
הידיים קרעו בגסות את התחתונים השחורים והשליכו אותם על הרצפה.
הכוס עפה מהשולחן והתנפצה על הקיר.
"די! לא!!!!", היא צעקה, מנסה להילחם בו בפראות. אולם היא לא
הצליחה- הוא היה חזק ממנה וידע בדיוק איך להחזיק אותה. אגרוף
מדויק ניחת על פיה. כמה טיפות דם שנראו שחורות בחשכה זלגו
במורד סנטרה אל צווארה. הוא הושיט לשון וליקק אותן.
"אתה מטורף!", היא אמרה ללא מחשבה. אגרוף נשלח אל בטנה. היא
התקפלה מכאבים.
"שתקי, מטומטמת!", הוא לחש בקול קפוא כמו נחש ארסי אל תוך
אוזנה.  "אני רוצה לראות אותך בוכה, שתתחנני על החיים שלך. לא
שזה יעזור לך הרבה...", הוא אמר ואז הוציא שקית ניילון מהכיס
והלביש אותה מעל ראשה. השקית נקשרה סביב צווארה, אולם עדיין
ברפיון-מה.
היא התחילה לבכות, הרגישה איך האוויר פתאום מתחיל לנטוש את
גופה.
"נעשה פה קצת חגיגה בסנוקר...", הוא צחק ואז פתח את רוכסן
המכנסיים שלו ושלף משם דבר מה חום וארוך.
עיניה נפערו באימה ופיה נפתח. השקית התהדקה לתוכו ונשאבה
פנימה. היא ניסתה לנשום וזה הפך קשה יותר ויותר, אולם לא יכלה
להכריח עצמה לנשום יותר לאט. הוא פישק את רגליה.
"תהדקי אותן סביבי, כלבה!", הוא צעק.
היא ניסתה לסגור אותן, להעביר אותן מסביבו, אולם הוא לא נתן
לה. הוא שלף סכין ותקע אותה בירך שלה. היא צרחה וצרחה ואז הוא
חדר לתוכה במהירות. הוא עצם עיניו, אחז בידיה ותקע את עצמו כמו
יתד באדמה יבשה ובקועה.
הידיים שלו נשלחו אל השקית והוא הידק אותה יותר ויותר על
צווארה עד אטימות כמעט מוחלטת. הוא רצה לצפות בעיניה מלאות
האימה, מתחננות. הוא אהב את ריח הדם הניגר על ירכו החשופה.
הידיים שלה הפסיקו לאט לאט להתנופף ורגליה האטו את פעולת
הבעיטות שלהן לכל עבר והחלו להתרפות תוך דקות ספורות שנראו לה
כנצח בגיהינום עצמו. הסכין הוצאה נוטפת דם מירכה וננעצה שנית
בבטנה. היא התקפלה, בעודו עדיין בתוכה. הסכין ננעצה עמוק יותר
ויותר ואז הורדה בחתך אגרסיבי מטה.
בנקודה זו, האישה הצעירה כבר הייתה מוטלת על השולחן ללא תזוזה
וללא כל רוח חיים. הוא נשלף מתוכה ואז ניקה עצמו בשאריות
שמלתה. הסכין שעצרה רגע במרכז טבורה, המשיכה במסעה וחתרה עד
איבר מינה ואז ביתרה אותו לשניים.
הזר רכס את מכנסיו, ניקה היטב את ידיו בבגדיה, הביט פעם נוספת
בעיניים הלבנות, הקרועות לרווחה ובפה הפעור מאימה וצעד מחוץ
לבר כשידיו בכיס מכנסיו, כאילו לא קרה דבר.
עוד אחת הלכה. אחת מיני רבות שהיו, אבל שלא יהיו.

הזר, שאנס בחורות רבות, רצח את חלקן ויצר מהומה רבה בארץ, נתפס
לבסוף שעות ספורות לאחר אונס. הוא ניסה לרצוח אותה וחנק אותה
בשקית, אולם למזלה הרב של הנערה, לאחר שביצע בה את זממו והלך,
היא עדיין נשמה כי לא הידק מספיק את השקית. היא הצליחה במאמץ
רב להגיע לכביש הראשי ליד פח האשפה, שם אנס אותה, ולהתלונן
עליו.

כעת, הוא בכלא, מצוי בהליכי משפט מייגעים וארוכים.
"יאללה, בוא למקלחת", אומרת בקול מעובה סוהרת במדים כחולים
וצמודים עד להתפקע על ישבנה הענק. היא מנגבת את זיעתה בעזרת
שרוולה ומניחה את האזיקים על פרקי ידיו בקול שקשוק מתכתי. היא
גוררת אותו לעיני כל האסירים לחדר צדדי וזורקת אותו פנימה. היא
נועלת את הדלת הכבדה במפתח ומשאירה אותו תקוע בחור המנעול.
הטיח בחדר התקלף ואבנית הצטברה בשכבה עבה סביב הברז
והזרבובית.
"תתפשט!", היא פוקדת ומסירה ממנו את האזיקים.
הוא עומד מולה בבגדי האסירים המיושנים שעברו כביסות רבות
מספור. עומד דום, ולא נע.
"תתפשט, אמרתי לך! מה אתה לא מבין, מספר 469820?", היא צועקת.
האסיר פורף את כפתורי חולצתו באיטיות ומביט היישר לתוך עיניה,
כאילו הוא אינו מפחד ממנה. הוא מסתובב לאחור, אחוריו כלפיה
ומוריד את החולצה שנופלת מטה. המכנסיים גם הם צונחים.
"תסתובב", היא אומרת ואוחזת בידה צינור מים שחור וגמיש. המים
זורמים בזרזיף מהפתח. היא פותחת את הברז עוד והזרם הקר מתגבר.
האסיר נשאר לבוש בתחתונים בלבד.
"מה אתה חושב לעצמך, חתיכת בנזונה?!" קולה מהדהד. "12 נשים
אנסת ורצחת עשר מתוכן. מגיע לך לא רק להירקב בכלא, אלא למות
בייסורים! מי אתה חושב שאתה? סתם חתיכת אפס אימפוטנט! עלוב
נפש, חתיכת כלב! תסתובב!".
האסיר מסתובב והסוהרת מתיזה עליו זרם מים קרים בעוצמה גבוהה
יותר. הוא נושך את שפתיו ולא צועק, בעוד המים מצליפים עליו
בחוזקה כמו עשרות שוטי עור.
"תסתובב!", הסוהרת אוחזת באלה שלה ומצליפה על גבו בחוזקה עוד
ועוד ועוד.
קול שבר יוצא מפיו. הוא מסתובב לעברה, ולפתע שקט. הוא עומד
זקוף מולה, עיניו דומעות והיא מביטה בו בהלם מוחלט. על חזהו
היו שני עיגולים בצבע אדום כהה, מעין צלקות ענק של כוויה או
חתך. עיניה הדרימו מטה והבחינו בבליטה תפוחה בתחתוניו.
"מה זה, לעזאזל!?", היא צורחת. "תוריד ת'תחתונים או שאני
הורגת אותך!".
האסיר מתכופף ומפשיל את התחתונים. כשהוא מזדקף, היא רואה
לחרדתה שבמקום איבר מין גברי, מתנופף לו שם דילדו ורוד וזקור.
הצינור מושלך מידיה ומתיז מים לכל עבר. היא פוסעת לעברו
באיטיות, אצבעותיה אוחזות- לא אוחזות באלת העץ הקשיחה. היא
אוחזת בדילדו כדי לוודא שזה אכן מה שהיא חושבת. היא תופסת אותו
ותולשת אותו מגופו. האסיר, או נכון יותר לומר האסירה כפי
שהתגלתה בזה הרגע, מתקפלת ומנסה לכסות בקושי את אזור חלציה.
הסוהרת מכה באלה על גבה וכמעט שוברת אותה עליו. האסירה מתקפלת.
הסוהרת מושכת אותה בחוזקה מעלה ומביטה באיבר מינה של האסירה.
"את אישה?!", היא מסרבת להאמין למראה עיניה.
"עוד מעט לא.... עוד מעט לא...", ראשה נע ונד קדימה ואחורה.
הרגשות החלו להציף את גופה. זיכרונות מהעבר החלו לצוץ אליה
בפלאשים, קרעים קרעים של זיכרונות.

איך היא גדלה כילדה הקטנה ביותר אחרי חמש בנות. איך אביה היה
מתוסכל על שלא נולד לו בן זכר שיירש אותו ואת החווה שלו במושב,
שלא יהיה מי שיעזור לו בשדות וברפת.
איך היא רצתה בכל מאודה לרצות את אביה. היא החלה לעזור לו בכל
העבודות בחוץ, סירבה ללבוש שמלות וחצאיות ולענוד סרטים בשיער.
גזזה את השיער והפכה לטום בוי.  לא שיחקה בבובות ולא בשאר
המשחקים של הילדות שאליהן התייחסה בבוז, ולחולשה שלהן.
היא הייתה חזקה. היא ידעה לטפס הכי גבוה על העץ. בהפסקות בבית
הספר היא שיחקה עם הבנים כדורגל והתקוטטה איתם ולא הסתובבה כלל
עם הבנות. משחקיהן הקלאסיים של תופסת וקלאס וגומי שיעממו אותה.
אבא היה גאה בה, הוא התרברב בה.
אחר כך בגיל הנעורים, כשהבנות התאפרו ויצאו עם גברים, היא לא
התעניינה בהם. לפתע מצאה את עצמה נמשכת לבנות, או אפילו הכריחה
עצמה לחשוב ככה. היא הסתרקה כגבר, התלבשה כגבר, סיגלה לעצמה
הליכה גברית, התנהגות גברית, אפילו עיבתה את קולה.
היא שנאה את המחזור ושנאה את גופה המתעגל. את שדיה מחצה
בתחבושת אלסטית מתחת לבגדים הרחבים. התכחשה והדחיקה כל סממן
נשי חיצוני ופנימי.
את גופה טיפחה במכון כושר ופיתחה שרירים.
היא אפילו החלה לצאת עם נשים, העמידה פנים שהיא גבר. כשרצו
לקיים עמה יחסים, היא הייתה חותכת את הקשר ובורחת, עד שגילתה
את הדילדו ונהגה לחגור אותו תמיד.    היא זכרה את הזיון הראשון
שלה, את הכיף שבכוחניות, בשליטה על אדם אחר, ואז את העונג
הכרוך בשליטה מוחלטת על נשים. אהבה לשלוט בהן, להשפיל אותן,
ליהנות מהגבריות שלה שטיפחה במשך שנים.
היא כבר חשבה כגבר, התנהגה כגבר, הרגישה כגבר.
ועכשיו, המפלצת הזאת מעמידה אותה מול החולשה הגדולה ביותר שלה,
זו שהצליחה להדחיק במשך שנים- היא גילתה שהיא אישה.    
"יא חתיכת מטורפת! מה עשית לעצמך? חתכת לך את השדיים?"
"אני גבר, אני גבר...", ממלמלת האישה.
"אני עושה ניתוח, אני גבר! גברררררררררר!!!", היא צווחת,
המועקה גודשת את איבריה.
הסוהרת סוטרת לה. "תירגעי תכף ומיד! מה את חושבת לעצמך?"
"תעזבי אותי... תעזבי אותי...", האסירה צועקת כמו חיה מעונה.
סירבה להתמודד אל מול המציאות הטופחת באכזריות על פניה.
"אני אראה לך מה זה!", הסוהרת צועקת. היא לוקחת מקל מגב שבור,
מפילה את האסירה על הרצפה הרטובה וגוהרת מעליה.
"איך היית מרגישה אם הייתי עושה לך את זה? אה? אה?!", היא
צווחת ומחדירה בחוזקה את המקל לתוך איברה.
האסירה צורחת וכמעט מרעידה את הקירות.
"יש לך כוס מסריח, את אישה מעוותת!", היא אומרת וצובטת את העור
במקום השדיים החסרים.
"אין לי כוס, אני גבר!", היא בוכה, "אני גבר... אבא לא אוהב
בנות, הוא רוצה רק בנים, רק בנים... אני בן, את שומעת? בן!",
היא אומרת ואז קמה ומשליכה את הסוהרת כבדת הגוף על הרצפה.
הסוהרת ההמומה, לא מספיקה להוציא מילה ואז האסירה חובטת בראשה
עם האלה. היא מסירה בזריזות את המדים הכחולים, לובשת את הדילדו
שלה ואז את התחתונים ומעליהם את המדים הגדולים של שירות בתי
הסוהר. היא לוקחת את האזיקים וקושרת את הסוהרת המעולפת אל הברז
ועומדת לצאת עם המפתחות בידה.
במחשבה של רגע, היא מחייכת, לוקחת את צינור המים וכורכת אותו
בחוזקה סביב גרונה של הסוהרת. הסוהרת פוקחת עיניה וצופה בה
בבעתה, מנסה להוריד את הצינור החונק אותה, אולם האסירה יושבת
עליה ומהדקת עוד ועוד את הצינור עד שהסוהרת מפרפרת וגלגלי
אישוניה מתהפכים.
האסירה קמה, פותחת את הדלת ונועלת אחריה.
"אני גבר...", היא צועקת, ואז הולכת באדישות לעבר החופש.
בדרך, היא לוחשת: "אבא, אתה תהיה גאה בי- יש לי כרטיס טיסה
לארצות הברית ואת כל הסידורים הנחוצים לניתוח. קבעתי את התור
לפני חצי שנה, ואני לא  מוכן לוותר על הפתרון הסופי..."