צללנו מתהומות רחוקים
לתוך אפלה נצחית,
שטים בים של צללים
לקראת אוקיינוס הרוחות.

הירח רוצח באכזריות
את האחרונה שבטיפות השפיות,
מלטף את זאבי הלילה.

עיני ההרים החודרות
שורטות ננעצות,
ברכות מטילת אימה.

מיוזעים אפופים
חותכים את וורידי החיים שנותרו,
מפליגים על רוחות קרות.

מהירות מהפנטת
לתוך עינינו שועטת,
רומזת לעולמות אחרים.

יערות שקופים סוגדים
לאלוהי הכוכבים הכסופים,
משתטחים על אדמה מדממת.

עפים בין כעסים
בגידות והזיות,
לתוך הסדר המושלם האחרון.