אתה עייף. אולי כדאי שתלך לישון. ראשך כבד, עיניך אדמדמות
ומזוגגות. אחרי ליל הוללות כזה, גם שתיין בן חוגגים היה נופל
מרגליו. אולי באמת כדאי שתנוח קצת. מחר בבוקר תתעורר, ולבטח
יכאב...

איפה אני? זה, זה לא החדר שלי. ופה לא הייתי מעולם. ואין חדר
זה מוכר לי, אף לא במעט. ומי את? הזרה שנמצאת פה לידי. אותך לא
ראיתי מעולם. וגם בדברים לא באתי עמך. אך כנראה, שהחיים
מוכיחים אותי, אחרת. ואולי אם אדחוף אותה מין המיטה, ישתנו פני
המצב. ובעצם אני בחדרי לבדי. אך קול החבטה העמום, של גופה אומר
לי כי המצב אמיתי לגמרי. והמחשבה שאם אפיל אותה, שגוי, נבזי
ולא מציאותי. היא נחבטה התעוררה ואני הייתי לבושה כולי.

עוד יומיים ידרשו, והיא עדיין שבר כלי... תקומי, קדימה תקומי
את מאחרת לעבודה. נגבי טינופת ממך ועמדי על רגליך. שוב פעם
ישנת עם חזיה. מתביישת ונבוכה מעצך. תתירי סבל ממך, לא בך פגם.
ואין בך שום פגם. סתם עוד אחד סבוך בחייו, מסתבך ומסבך. אל
תקפיצי שדיים מול המראה! הן לא יגדלו. או סופסוף התלבשת עכשיו
תתאפרי. מי יודע אולי במכולת, תפגשי חתונה. די, די יקירה, אין
פה עניין בדמעות.

ומחר אולי תקבלי החלטה, ותסעי ברכבת אל ראש הנקרה. שם תשבי על
החוף ותצפי בגלים נשברים, על סלעים ירוקים כששמש  לעת שקיעה
מבתרת עננים. השמיים ילבשו כתום, זהב וסגול, והים שאת כה אוהבת
ילחש לך דבר מה. ובכל הזמן הזה, ישב לידך בחור יפה תואר ונעים
שיחה. וכשם שבאת, הגיעה גם הוא. וכשם שתלכי, ילך עמך. ואולי
לא. די די יקירה, אין פה עניין בדמעות.