"מה עשיתי? למה אתה לא נותן לי להיכנס?" שאלתי בקול תמוה את
הדמות הגבוהה שמנעה ממני להיכנס. היה עליו ברדס שחור כהה, וזה
הסתיר את פניו. הוא לבש גלימה שחורה, ומתחתיה לא היו נראים
בגדיו, עד כדי היא היתה ארוכה ורחבה. דמותו הקרינה סמכותיות,
וזה היה ברור לי שאם אני רוצה להיכנס אני צריכה את אישורו. הוא
לא ענה בחזרה.
"למה אני לא יכולה להיכנס?" שאלתי אותו.
"כי האישור שלך בוטל." הוא ענה מתוך הברדס.
"מה זאת אומרת בוטל? למה?" התחלתי להרגיש רע.
"עברת על החוק הראשון." ענה הוא שוב באותה מידת יובש.
ניסיתי לזכור, אבל לא יכולתי להיזכר מהו החוק הראשון. זה הרי
תמיד היה הדבר הכי טוב במקום הזה... שאין בו חוקים. והכל היה
בו תמיד יפה כל כך, והכל היה מושלם. במקום הזה היתה לי אהבה,
והיו לי חברים טובים, והיה לי כיף. והיה לי אושר אמיתי. במקום
הזה נמצא אהובי. אבל אם אני לא יכולה להיכנס, איך אראה אותו?
אז החלו לחזור אלי תמונות מהמקום, השדות הנצחיים, הירוק שלהם,
והצבעים שונים שהיו לפרחים. הבית הקטן שהיה לי בו. נזכרתי
בחיות שגדלתי... בסוסים, בכלבים... ונזכרתי בשאר חיות העמק
היפיפה. אבל זה היה זיכרון חלש... משום מה, נזכרתי שגם לא
הייתי כאן כבר המון זמן. ולא יכולתי לזכור מדוע עזבתי. והיה
עוד גורם... שכחתי מה הוא.
התבוננתי מאחורי השומר... היה מאחוריו כמו ענן סמיך שלא נתן
לראות מה יש מעבר לשומר. תהיתי על כך, אני לא זוכרת שום ענן.
תמיד היה שם נוף... רגע... אני גם לא זוכרת שום שומר! ממתי יש
כאן שומר! חשבתי שהגעתי למקום הלא נכון. חשבתי שאני בטח הוזה,
זה לא המקום אליו רציתי להגיע.
"ממתי אתה כאן? אני לא זוכרת אותך." שאלתי אותו, נעמדת מולו
במין יציבה ספק בטוחה ספק בורחת.
"מאז שהפרת את החוק."
"למה אתה כאן?"
"בגלל שאסור לך להיכנס יותר, הפרת את החוק."
"על איזה חוק אתה מדבר?!" התפוצצתי כמעט.
הוא לא ענה. מה אני אמורה להבין בעצמי?! מה זה, טיפול השקט הזה
שעושות בנות לחברים שלהן?! 'אם אתה לא מבין לבד, אז למה שאני
אגיד לך...' פוסטמות.  "תענה לי!" צעקתי עליו.
"את שכחת אותי..." ענה קול מוכר מתוך הענן. הסתכלתי לכיוון
הענן, יצא ממנו בחור גבוה וחסון. שגופו כוסה בסוודר גולף שחור,
וג'ינס שחור תואם. שערו היה שחור בוהק, ועיניו ירוקות נוצצות.
משקפיו רק הגבירו את החוכמה הנשקפת מעיניו. הוא צעד כמה צעדים
קדימה מתוך הענן ונעמד מולי. יופיו גרם לי להיחנק כיוון ש...
אהבתי אותו.
"הפרת את החוק הראשון... אסור לשכוח את המקום, ואסור להתכחש
לו." הוא הביט ישירות לתוך עיני ורציתי כל כך לחבק אותו, לנשק
אותו, לאהוב אותו כמו שאהבתי שנים רבות כל כך. רציתי שיתן לי
ללכת לאיבוד איתו כמו שנתן פעמים רבות כל כך, שיתן לי להביע
בפניו את כל חלומותיי... איך יכולתי לשכוח אותו?!
"אבל לא יכול להיות שנעדרתי לזמן רב כל כך... רק כמה לילות..."
ניסיתי לתרץ, לא הבנתי.
"את התכחשת אלינו מזה שנה. את אמרת שאנחנו לא אמיתיים, ושאני
רק מזיק לך, שבגללי את לא משיגה את חלומותיך במציאות. את לא
רצית לעולם לחזור... ואת ידעת, שמהיום בו תפסיקי לחלום עלי,
ותתחילי להכיר במציאות כפי שהיא, זה יהיה היום שבו לא תוכלי
לחזור."
ליבי התכווץ בתוך גופי. ועיניי נמלאו דמעות. שחכתי את כל זה...
שכחתי שהאשמתי אותו בחיים שלי. שהאשמתי אותו ברשעות של הגברים
האמיתיים כלפי. והתחלתי לבכות. "אבל אני זקוקה לך כל כך!"
בכיתי. "אני רוצה לחזור כל כך!!! אין שום דרך שבה אני יכולה
לכפר על מעשי? אני אבטיח לעולם לא לעזוב את המקום הזה לעולם...
אני מבטיחה לא לשכוח אותך שוב... בבקשה, תיתן לי לחזור. קשה לי
כל כך בלעדיך."
הוא רק הסתכל עלי. לא אמר מילה. הוא הסתובב והתחיל ללכת לעבר
הענן. לארץ החלומות שלי. הוא הגיע משם. ואני יצרתי את הארץ
הנפלאה הזו. אני יצרתי את החיים שהיו לי שם. אני יצרתי אותו.
ואני אמרתי לו לעולם לא לחזור. להפסיק להטריד אותי במשך היום.
אמרתי לו שזה נגמר בנינו כי הוא לא אמיתי, אני אמרתי לו את כל
מה שלא היה נכון. ניתקתי את הארץ הזו ממני והפסקתי לחלום עליו.
החלפתי אותו במישהו אחר... במישהו מהמציאות. אבל הוא היה רע
אלי... והוא לא ידע שאני אוהבת אותו רק בגלל שהוא הזכיר לי את
החלומות. את ההזיות של היום.
החלומות שלי ריקים עכשיו, וכבר שנה שאני לא חולמת עליו, או על
הארץ הנפלאה הזו. כבר שנה שאני לא הוזה. חשבתי שאם אני אפסיק
לחשוב עליו אז אני אוכל למצוא אחד כמוהו... אבל אין כמותו, הוא
באמת שלי... כלומר: היה שלי, עד שאני התכחשתי לקיומו, עד
שהתכחשתי לעצמי. אם למישהו יש רעיון איך להיכנס חזרה לארץ
החלומות שלי שבבקשה ייתן לי מפה... בינתיים, אני ממש אבודה.