גוש בבטן.
איך מכניסים לרגשות החזקים האלו היגיון
איך משכנעים את השכל הקר ורציונלי להקשיב לי
עכשיו כשאני כל כך זקוקה לו?
איך מפסיקים את האש הזאת שזורמת בתוכי, בבטן שלי, בידיים שלי
יוצאת המעיניים שלי
כל פעם שאני נתקלת בעיניים שלך.
זה קשה כל עוד אני רואה אותך כל פעם מחדש.
ואתה משתדל, מנסה, מנסה וגם אני משתדלת
והבטחתי היום לעצמי ובפעם הקודמת כבר הייתה כזאתי הקלה
מן תחושה כזאת שהנה סוף סוף ניצחנו או ניצחתי את הרגשות.
והיום שוב. הם מחלחלים... נכנסים בין המילים, בין ההפסקות
במבטים, בשתיקות.
וזה שם... התחושה שאני לא יכולה להסביר
וככל שאנחנו יותר שותקים היא מתגברת.
ואתה מפחד, לפחות ככה נראה לי מפחד
ממה שעלול לקרות... לי או שאולי לך?
אז אתה בורח ואני אוהבת אותך מבלי להכיר אותך עדיין
מרגישה שמתאהבת לגמרי.
איך זה קרה לי?
ואולי הכל פנטזיה?
אבל כל כך נהנית ממך... מכל דבר קטן שאתה עושה.
אתה פשוט יפה.
אולי יום אחד אני יזכה לחלוק איתך את עצמי... ואולי לא.
ושנינו נסיר את הגבולות, המחסומים, הפחדים.
בינתיים אני מקווה שטוב לך ושאתה מאושר איפה שאתה נמצא
באמת מקווה... ותמשיך להיות כזה מקסים.
מכתב כזה לא כתבתי מעולם.