הגופה שלנו רודפת אותי.
היא מופיעה לי בחלומות. בעוד אנו רוכנים מעליה מנסים לשנן את
שמות הורידים העורקים והעצבים העוברים לה באגן היא נדחפת
בינינו ושואלת בקול עדין ורך אם אנחנו מסתדרים ואם היא יכולה
לעזור לנו. היא קצת מזכירה לי את דליה רבין, ג'ינג'ית כזו
ובכלל לא כל כך זקנה. היא לא כועסת או עצובה היא רק שואלת אם
היא עוזרת לנו ואם אנחנו לומדים יותר טוב בזכותה.
ואני מרגישה לא נעים לחפור לה במעיים כשהיא ככה לידי אז אני
יוצאת החוצה לנשום קצת אויר ומתעוררת מזיעה במיטת המעונות.
והצלצול הראשון של השעון המעורר, וקורי העייפות שמדביקים אותי
למיטה והפוך החם. ופתאום אני מוצאת את עצמי במצב מאונך שתי
כפות רגליי בקיפי מוכנה לקראת יום חדש. ולא מבינה איך הצלחתי
לעשות את זה.
זה הכל מתחיל מהלחץ הזה, התחושה הזו שבכל נשימה את מבזבזת את
הזמן. שיש עוד משהו לעשות. שאפשר לקום שעה מוקדם יותר בבוקר
וללכת לישון שעה יותר מאוחר ובכלל לא צריך ללכת לשירותים כל כך
הרבה פעמים ביום.
והאנשים הפסיכים האלה מסביבך שיודעים הכל ושמבינים הכל. רק את
בתוך יער של לטינית מנסה לקטוף מדי פעם איזה מושג איזה שם, אבל
נדמה כאילו הידיים שלך קטנות מדי ויש גבול לכמה את יכולה
להחזיק בלי שהכול ייפול לך.
אבל הלחץ הוא כאין וכאפס לעומת הטעם הצורב של הכישלון. עם כל
הקידמה עדיין לא הצליחו לגרום לכישלון להגיע בטעמי ויטמנצ'יק.
כל ההשקעה הזו ובשביל מה? עוד אכזבה אחר אכזבה, עוד מבחן שאני
עומדת מולו חסרת אונים ונאבקת עד כאב בהתלבטות בין א לג לב ל
ד או אולי אף אחד מן התשובות אינה נכונה או אינה אינה נכונה או
נכונה רק אם אתה גר ברפובליקה הדומיניקנית ויש לך דיאטה עתירת
סובין.
אבל אני חזקה, אני כבר כמעט ולא מתרגשת מהדברים הללו, אני לא
נופלת לבור הדיכאון. אני מתחזקת ולומדת להעריך את עצמי גם בלי
מספרים. למען האמת כבר הפסיק להיות אכפת לי, אני לא חוטאת שוב
בהיבריס, אני מודעת למגבלות של עצמי- אני כאחד האדם- לא תמיד
מצליחים בכל מה שעושים. כישלון זו חוויה מחנכת.
אני כבר לא בוכה במבחנים: לא לפני, לא אחרי, גם לא בזמן. אני
רק מזילה דמעה שהופכת לבכי היסטרי כשהמוכרת בסופר מודיעה לי
שמבצע השני פסטה בעשרה שקלים נגמר.
כשתשאל אותי אם הכל בסדר? אני אענה כן, למרות, שאני יודעת שלא
ממש. אבל אני לא יודעת מה בדיוק השתבש ואיך בדיוק אמורים לתקן
את זה. אני לא יודעת הרבה בכלל. אני רק יודעת שהכי הייתי רוצה
להיות עכשיו ב"Tossa De Mar" לעשות טיול לאורך חוף הים אולי
אם איזו כוס סנגריה ביד ושמלה לבנה מתנפנפת. ולהרגיש את הרוח
המלוחה על הפנים בגן עדן הכחול הזה.
