כשהייתי קטנה,חשבתי תמיד שה"שמיים הם הגבול".
אולי בגלל שהשתמשו במשפט הזה הרבה באותה תקופה,פרסומת לסיגריות
ובכלל,בגלל שאבא'לה היה טייס.
כן,אבא שלי היה טייס.
כל הילדים אצלנו בגן רצו להיות טייסים שהם יהיו גדולים-ואורן
ואסף אמרו תמיד שהם יתחתנו איתי ואז נגור בבסיס ויהיו לנו הרבה
מאוד מטוסים ותמיד נגיע לשמיים..ונחזור.
היה לנו בחצר של הגן,ובכלל,כל הבסיס היה מלא בהם-היו לנו
מטוסים.
מטוסים קטנים,מטוסים גדולים,שכבר לא השתמשו בהם יותר והם סתם
שכבו בתור גרוטאות במחסן האחורי שם של התעשיה...
אז החליטו שצובעים אותם בצבעים שמחים,ומביאים לילדים כמו
שמביאים מוצץ לתינוק "הנה,קחו".ואנחנו שמחנו.מתנו על מטוסים.הם
היו בשבילנו הדבר הכי טוב שיש.גדלנו על מטוסים.
אני הייתי תמיד הקפטן,אסף היה הטייס משנה,רום היה ה"טייס
האוטומטי" וכל השאר היו הנוסעים.
בדרך כלל,כל הטיסות והנחיתות שלנו עברו בשלום.
חוץ מאחת שזכורה לי במיוחד,אולי בגלל שמאז לא ראיתי יותר את
אסף.
זה לא סוד.אני ואסף היינו חברים.גדלנו ביחד מגיל 0,אהבנו בערך
מאותו גיל שכל אחד ידע שהוא אוהב מטוסים,או גרבר,כמו כל הילדים
האלה שלא גרו ב"שכונת המטוסים" והגיעו רק אחרי שהיינו ככה בני
6-7.
הלכנו לצבא.היינו כבר בני 18.אני ואסף הלכנו כמובן,לחיל
אוויר.
אסף עבר את כל המבחנים בהצלחה ובהצטיינות.אני מצידי לא נשארתי
חייבת לו,וגם לא פיגרתי כל כך מאחוריו-התקבלתי להיות הטייסת
קרב הראשונה במחזור שלי-כן,זו אני.טייסת בטייסת 827,אבל אתם
יכולים לקרוא לי שי.ככה אבא ואמא קראו לי.הם אמרו שהם קיבלו
אותי במתנה מהשמיים-אבא בדיוק חזר מהתקפה אווירית,שגבתה מחיר
כבד של אנשים,ואמא כל כך שמחה שהוא חזר...טוב,את ההמשך אתם כבר
יודעים.
בכל מקרה,אני נולדתי,אי שם באי של שקט בתוך הסערה שהייתה בארץ
באותה תקופה.מה אני מדברת,אף פעם לא שקט כאן.אבל יחסית,היה.
אספוש תמיד היה עקשן. היינו מתווכחים על הכל.גם כשהוא בא
והודיע לי על "טבילת האש" של פרחי-הטייס החדשים בשדה
הקרב,ידעתי שאבוד לי להתעקש איתו...אבל ניסיתי,בכל זאת,כמו
תמיד.
הוא שיכנע אותי,שיהיה בסדר,הוא ישמור על עצמו טוב-טוב,ויחזור
יפה ושלם כמו שהוא,ולא בחתיכות.
חתיכות....הוא תמיד אהב חתיכות...ולחתוך את עצמו גם.
זה מה שהוא עשה באותו לילה.
מאז לא דיברתי איתו יותר.
הוא מת כמו שהוא בא אל העולם....מהאוויר.
כמו כל הילדים בשכונת המטוסים. |