שוב עבר המון זמן מהפעם האחרונה שכתבתי, הרבה קורה/קרה.

שוב לא שלטתי בעצמי, השתכרתי, ביליתי את הלילה עם החתלתול,
אמנם ישנה, אבל עדיין.

הוא מושך אותי יותר ממה שהודיתי עד עכשיו, כי זה לא כזה פשוט
לעזוב אותו ולהמשיך הלאה.
או שזה רק כי התרגלתי.


אבל אני כבר חושבת על אחרים, בעצם אף פעם לא הפסקתי.

מצד שני, גם השותף שלו לא ויתר עלי (השותף שלו במעונות החליט
שאני אהבת חייו, שהוא לא יכול לחיות בלעדי, שהוא לא רוצה לחיות
בלעדי, עד כמה שזה מחמיא, לא נעים לי להגיד לו שגם אם שואה
גרעינית הורגת את כולם ונשארים רק אני והוא, ואני חייבת לעשות
משהו כדי להחזיר את המין האנושי - בנק הזרע!).

הוא רוצה אותי ולא מוותר, ומצלק את עצמו כדי שאני אפסיק את
הכאב שרץ לו בלב. הוא בטוח שאם הוא יהיה הטיפוס הרע, שיפגע
בעצמו ובסביבה, ה-badguy אני אמשך אליו בצורה הכל כך לא
מסתורית שרואים בסרטים. אבל החיים זה לא סרט, חלקנו לא רוצות
את הנבלות שיסכנו לנו את החיים, אנחנו רוצות את הבחורים הטובים
עד למצב של כמעט נשיים. לחלקם יש משהו כל כך כריזמטי. אבל כל
מקרה לגופו.

אני אמנם מוצאת את עצמי עם "לב" שבור (אם הייתי בטוחה שהיה לי
אחד לא היו מרכאות), אך זה כי אני רוצה את אלו שלא רוצים אותי.
בדרך כלל מהסיבה המטומטמת שאני מרתיעה אותם - נשית מדי, חזקה
מדי, יפה מדי.


אין לי מושג למה אני כל כך יפה, לא מבחירה, אבל אני מודעת לזה
עכשיו, זרקו לי את זה לפנים יותר מדי פעמים, כאילו זו מגרעת.
אבל אני גם מודעת לזה שאני רזה מדי - 50 קילו על 1.70, אבל על
כל מה שהטבע נתן, הטבע האנושי גרם לי לשלם.

מגיל צעיר סבלתי מיד זרים ומקרובים שהיו אמורים להגן.
אף ידידה לא נשארה לידי כשהייתי צריכה עזרה.
חברות קרובות יותר ורחוקות יותר להן שידכתי את מיטב ידידי
הרחיקו את חבריהן ממני מפחד וקנאה.
חברים לשעבר נוחמו ומכרים חדשים הוזהרו, כי אני כלבה, ואני
שוברת את הלב.

הם לא יודעים שאת הלב אני שוברת קודם לעצמי, אף אחד עוד לא
הכאיב לי כמו שאני גרמתי לעצמי לסבול.

אבל אני שותקת בפניהם, אף אחד לא יראה אותי בוכה, חוץ מהנייר.