יום אחד אני הולכת ברחוב,
ורואה הכל, מריחה הכל, שומעת הכל,
מרגישה הכל, וטועמת כל כך הרבה דברים,
אבל לא את הכל.
אני רואה עוני, רואה שנאה, רואה כאב והמון אהבה,
רואה את השמיים שאט אט בולעים את הכל,
רואה את הרחוב ההומה בכל,
ואנשים עם כל כך הרבה מטען,
ואני מרגישה שם, ברגל, את הכאב של עומס יתר, נוצר שוב.
ואני מריחה סרחון של ייאוש,
וריחות נפלאים של אפיה, יצירה של דבר חדש,
ומריחה את הפרחים בדוכן, ועשן המכוניות הנורא,
ואת הסיגריה שאני כל כך צריכה, לא - רק רוצה.
ואני שומעת צעקות של כעס, וזעקה של כאב, וצחוק של בריחה,
וגם בכי, בכי של הסכמה.
ואני מרגישה, מרגישה איך בתוכי הכל מסתחררת, כמו קרוסלה
ענקית,
כמו נדנדה שעולה וירדת, כמו כל המתקנים של ילדותי,
שנעלמו מחיי ללא סימן לשוב.
ואני טועמת, אני טועמת את הכל, אבל לא טועמת כלום,
כי למרות כל החושים שלי, אני לא יכולה לראות את החיוך שלך,
אני לא יכולה להריח את הגוף שלך,
אני לא יכולה לשמוע אותך אומר: "אני אוהב אותך",
אני לא יכולה להרגיש את הלב שלך פועם ליד לבי שלי,
ואני לא יכולה לטעום את השפתיים שלך,
כי אתה בחרת לומר שלום, לא להכל, רק לי.