עולה על רכבת, נוסע ליעד לא ידוע. מקווה שהרכבת תביא אותי בסוף
ליעד קבוע.
לפעמים כל כך נמאס לי לנדוד ממקום למקום. המסע הזה מתחיל להתיש
אותי כבר הרבה זמן.
נוסע ברכבת ומקווה שהפעם זה יקרה, שהפעם הגורל שלי יפול ואפגוש
את מה שתמיד חיפשתי. אם תשאלו לאמת אומר לכם שאיני יודע מה
חיפשתי אך מקווה שכשאני אפגוש אותו אני אדע שזה זה. הרבה פעמים
חלפו בפני הזדמנויות פז לשנות את העצב לשמחה, איני בטוח בסיבה
בגללה בחרתי תמיד להישאר בעצב. אנחש שזהו תחום מוכר לי, תחום
בו אין הפתעות. בתחום הזה כבר התנסתי כל כך הרבה ולכן אני
מעדיף להישאר במקום מוכר. באזור השמחה נפגשתי בפעמים מועטות
והכאב בלנסות לשמור אליו הוא גדול מכדי לסבול אותו.
הנסיעה הזאת ברכבת מועילה לי מאוד, נותנת את הזמן לחשוב
ולהגיעה למסקנות. לפעמים נראה שאין לי כלל זמן למחשבות, נראה
כאילו אני עסוק מדי בעשיית דברים לא מועילים, או אולי אני עסוק
מדי בלא לתת למחשבות לצוץ. כי אני תמיד יודע מה יהיה סופן ואני
מעדיף לא לחשוב אל כך. אך הפעם זה תפס אותי, הפעם לא הצלחתי
לדחוק את זה הצידה ולהתעסק בשטויות שלא דורשים מחשבה מרובה.
כנראה מרוב הזמן הפנוי שהיה לי בנסיעה הצפופה ברכבת. רכבת
עמוסת נוסעים ואני מתעסק במחשבות במקום בהישרדות. מחשבות שונות
על מה שיקרה, על מה שקרה, על מה בעצם הגורל מכין לי מעבר
לפינה. כל הנסיעה ניסיתי לחשוב מה מטרתי, לאן אני בעצם נוסע?
הבנתי שהיעד שלי לא ידוע, אני ארד עם כולם ואראה על איזו רכבת
לעלות אח"כ. חייבת להיות רכבת שתביא אותי לאן שאני נוסע. הבעיה
היחידה בכל הסיטואציה הזאת היא שאיני יודע לאן אני נוסע,
והשאלה שנובעת מכך היא האם להמשיך לנסוע או לעצור?