אני מטורף לחלוטין. ללכת לטייל על שובר הגלים ברוח הזאת? בסערה
הזאת? מה אני מנסה להוכיח לעצמי? אולי זה סתם הצורך הבלתי נדלה
לחפש קצת ארדנלין. קצת חיים בין כל המוות הזה. הרוחני והפיזי.
בכדי להרגיש חי באמת, צריך להתקרב למוות. להתקרב לסכנה. להרגיש
שהחיים אינם משהו מובן מאליו אלא קצה חוט תפירה עם קשר רופף
עליו אני נתלה כמו מחט שממענת להתנתק וליפול. סוגר את הדלת של
האוטו. איזו רוח. שם את כובע הצמר על הראש, מתחיל ללכת. הרוח,
השמיים, הים. הרעשים של חוטי התיל מקישים על התרנים של היאכטות
במספנה. עומדות כפסלי עד לעושר נטול האושר של בעליהן. הרעשים
שהתרנים משמיעים מזכירים סרטי אימה ישנים ומוסיפים לאווירת
העולם הכעוס של מזג האויר. אבל הכעס מודחק. רק נגיעות קטנות
ממנו נותנות את אותותיהן. הרוח לא חזקה כמו שהיא רוצה להיות.
הגלים לא גבוהים כפי שהם מבקשים. והחושך, החושך לא חשוך מספיק.
הכל חלקי. לא שלם. לא מספיק שבור. והנה אני מתקרב לקו המים.
גלים קטנים ניטזים על הבטון הקר ורטוב של שובר הגלים. אני
עדיין יבש, אני עדיין יכול להסתובב ולחזור. כמו שאני תמיד
עושה. אבל משהו בלתי מוסבר מושך אותי הלאה, לעומק הים. לשחרר
את כמוסות הנפש אל תוך הסערה בים, אל תוך הגלים, אל תוך השריקה
של הרוח. התזה ראשונה. כובע הצמר נרטב קצת וגם המעיל. מרגיש את
הטיפה הראשונה חודרת את מכנס הבד שאני לובש. נגיעה ראשונה
בטבע. עוצר לרגע. אולי בכל זאת אני אסתובב ואחזור עם הזנב בין
הרגליים לאוטו החם? אולי אני בכל זאת אחזור לחיים שלי שנראה
שכל מה שאני עושה בהם מקבל את הכותבת "צריך"? ומה יחשבו ההורים
כשאני אחזור כולי רטוב עד העצם? וכל השאלות שלהם. חשבתי כבר
שבגיל הזה זה כבר לא אמור לשנות שום דבר. חייל. קצין. עצמאי.
בוגר. מה יחשבו ההורים כשאני אחזור רטוב לגמרי. ילד בן 6.
ממשיך לצעוד לאט על שובר הגלים. זה עוד החלק של השובר שמאונך
לקו החוף, הגלים פוגעים בו בזווית מתונה וההתזות קלות. צד שמאל
של המכנס כבר רטוב כולו והמים מתחילים לטפטף לתוך הנעל. כף
הרגל מתחילה להרגיש את הקור והרטיבות והלב, הלב מתחיל להרגיש
את החופש. מאחורי שובר הגלים, היאכטות עומדות שלוות על המים.
רק רחשי רוח קלים נעים על מימי הנמל, כאילו אין סערה כלל ורק
רוח קלה נושבת. טוב להן שם, היאכטות. עומדות במים הרגועים,
מוסתרות מהסערה ע"י גל אבנים עצום שבנו עבורן האנשים. רק
התרנים חורקים ברוח.הבטן מתכווצת כשטיפות נוזל קר ומלחי
מטפטפות לתוך הצווארון של המעיל. זה היה גל גדול גדול יותר,
אני מתקרב לחלק של השובר שמקביל לקו החוף. כאן העוצמה של הים
גדולה יותר, אבל אי אפשר לראות את הגלים כי הם מוסתרים ע"י
חלקי הבטון של השובר. הפלאפון עדיין בכיס של המכנסיים. למי
אכפת. ממשיך ללכת קדימה. ההבהוב הירוק של מגדלור מסמן את
הכיוון. אני אגיע אליו ולא אעצור באמצע. אני מגביר את צעדי.
עובר לחצי ריצה. גל אחד פוגע מלפני. אחד מאחורי. ועוד אחד. אני
שולט בטבע! הוא לא יפגע בי. מסתכל אל תוך הקצף הלבן של הים,
רואה גל ענק מתקרב, נעצר. מחזיק במעקה ומיישיר מבט אל תוך
המים. הגוף מתכווץ כשהגל הענק שוטף אותי מכף רגל ועד ראש. הכל
רטוב עכשיו, הכל. משמיע צעקת ניצחון. תחילה קצרה יותר וחלשה
יותר ומהוססת ולאחר מכן צעקה ארוכה יותר, מכל הלב. צוחק. אבל
הצחוק עדיין חנוק. לא היום. מחר. מחר אמצא לי עוד סערה.