אבא ואמא יקרים,
כבר יצא לי לשמוע על הרבה משפחות שבהן ההורים נפרדו. החליטו
שמה שטוב בשבילהם ובשביל הילדים שלהם אחרי 15-20 שנות נישואין,
זה להפרד. וזה דווקא נשמע לי הגיוני. אני מבין את זה. אחרי כ"כ
הרבה זמן, מגיע רגע מסויים שבו אדם עושה חשבון נפש עם עצמו,
ואז מחליט שהוא לא שייך למקום מסויים, ובצורה הכי יפה שרק
יכולה להיות, סוגר עניין. נשאר בקשר עם הילדים, משלם מזונות
לאשה, ומשמש אבא לכל דבר...
אבל, הורים כמוכם, שפשוט מחליטים לבוא יום אחד ולספר לילדים
שלהם שהם כבר הרבה זמן לא מסתדרים, הרבה יותר ממה שאני רק יכול
לתאר... שש שנים... ממש לא מקובל עלי!
איפה אני הייתי מהלך כל שש השנים האלה?! למה אני לא ידעתי
שמשהו בינכם נהרס... התקלקל...?! ואם כבר נהרס, אז למה למשוך
את זה כ"כ הרבה זמן?!
רגע... ומה עם נטע.?
היא נולדה בתור נסיון אחרון לפייס בניכם?! לשקם את הייחסית
שנהרסו? אם כן, אז אני מבין שאפשר לסכם את הנסיון כנכשל!
ועכשיו מה?!
איפה נגור? עם מי נחייה? ביקורים אצל אבא כל סוף שבוע + כל סוף
שבוע שני?!
לא מתאימים לי החיים האלה! אני על החיים שלי לא מתפשר!
זה אתם שהחלטתם להפרד. לשבור את כל מה שהיינו רגילים אליו! למה
אנחנו צריכים לשלם את המחיר? עשינו משהו לא בסדר?!
לא עזרנו לכם מספיק בבית?1 רק תגידו מה, ואני מבטיח לכם, אני
עד מחר פותר את כל הבלאגן הזה...
כן בטח... אין עם מי לדבר...
אשמים או לא אשמים, זה אנחנו שמפסידים מזה בסופו של דבר...
נטע בסה"כ בת 5 וחצי... מה היא צריכה לסבול?1 היא צריכה לגדול
עכשיו עם הורה אחד... איך תסבירו לה שאבא הלך, ולא הולך לגור
איתנו יותר?!
ואני, בן 16. מבין שאבא לא הולך לגור פה יותר, ולא מוכן לסבול
את זה. פשוט לא מוכן! אם אבא עוזב, את הבית, אז גם אני! ואני
לוקח איתי את נטע!
לאן?! נשבע לכם שאני עדיין לא יודע...
אל תנסו
לחפש אותנו,
יותם. |
