בכל מלחמה יש קורבנות
תמיד יש
תמיד היו
תמיד יהיו.
המלחמות אינן נפסקות לעולם
בקצה כל כנפי יונה המבשרת שלום
נאחז תמיד אבק המלחמה.
אולם קורבנות המלחמה הזו
כבר לא ממלאים את הרחובות
כמו זרם סואן ואילם
הם מסתגרים בתוך עצמם
נאספים בצל הזיכרונות.
עין לא רואה צרתם,
אולם הם עדיין נאנחים ללא קול
אוזן לא תשמע את בכים, אבל זעקתם עדיין נשמעת מתחילת העולם ועד
סופו.
הכאב הוא כלוב הצער שלהם
בו הם כלואים לעולם
אסורים בשלשלאות של צער.
מועקה היא הסוהרת המבקרת אותם מידי יום
מנחמת אותם
מוסיפה לדמעות
את המחנק שבגרון
מפתה אותם לשקוע בתוכה
ממכרת בנשיקותיה.
היות וריבון העולמים,
אב הרחמים
לא קורא להם
אלו הבנים שלי,
אלו הבנים.
הם רק סתם מלאכים
בלי הילות
עם כנפיים שבורות ומרוטות.
הצער חוללם והם ריקים
אתה יכול לראות ולעבור דרכם.
אולם לכן הם מוערצים
נסגדים ע"י ההמונים.
סבלם הוא העטרת שעל ראשם
מועקתם היא כרכרת הכבוד בהם הם רוכבים אל שערי הנצח.
צערם חקוק בתוכם
כמו דרגות הצטיינות
ותעודות הוקרה
העולם לא זקוק להם
הוא ימשיך להתקיים בלעדיהם
הוא רק זקוק לכאבם
ולכן לא אכפת לו
אם ימשיכו להתקיים מלאכים שכמותם.

(מוצ"ש אחד אוגוסט 2000, קורס מדריכים, ערב אסטרונומיה)