חלק א'

בצליעה קלה,
אך בנחישות,
בתקווה,
אני צועדת לקצה המנהרה.

מסרב לקרוא,
אולי לא רוצה לדעת.
זה כואב,
אבל אני תיק כבד,
אני יודעת.

השביל שלי נראה לכם ירוק,
השמש בו זורחת,
פרחים מקשטים את שוליו...
כן בטח,
אני עוברת כל פעם מן הפח אל הפחת.

השביל שלי דומה יותר למנהרה.
ואני שונאת דחיסות וחושך...
אוהבת חיבוק חזק, חיוך...

עם כל יום שעובר,
כל שעה שחולפת,
אני נהיית יותר ויותר מותשת.

ושותקת.
מתחבאת מאחורי מסך העייפות.

וזה עובד.
לא רואים.

וכל דקה את העצמי שואלת,
למה לא מתוודאת?
למה לא מספרת?

הכאב מתגבר,
הרצון בוער,
לספר?
אבל איך לנסח?
לא מצליחה להוציא את המילים.
כבר שבועות. חודשים.

לך.
לך רוצה לספר.
לא מצליחה.
רוצה חיבוק חזק, תמיכה.

בצליעה קלה,
אך בנחישות,
בתקווה,
אני צועדת לקראת היציאה מהאפלה.
ואתה,
אתה האור שבקצה המנהרה.