כשהמדינה חגגה 52, אני ציינתי את תחילת הסוף של אחת מהתקופות
בחיי, שלימים ניראת לי כאחת התקופות הטובות החשובות והיפות
ביותר בחיי.
היינו שבעה, אני לא בדיוק זוכרת מה גרם לנו להתחבר, אבל
באיזשהו שלב החיבור כבר ברור כל-כך לעין, אפילו לעין שצופה
מבחוץ, עד שידיד משותף נתן לנו כינוי, אני גם היום לא מסכימה
איתו אבל אני מבינה את השם הזה.
לכל אחד מאתנו היו עיסוקים שונים וחיים שונים, באנו מכל מיני
מקומות והלכנו לכל מיני מקומות, אבל היינו כאחד.
אולי זה מה שחיבר אותנו, אולי שה מה ששבר אותנו.
היה לנו מקום קבוע שמצאנו, אומנם היינו "מנודים מבחירה",
יושבים באיזושהי פינה נידחת, אבל כולם ראו אותנו.    כמו שהיה
לנו את הפינה שלנו בבית-ספר, היה לנו את נושאי השיחה שלנו
ומקום הבילוי שלנו, היינו נפגשים שם, מעשנים שם, שותים שם,
מדברים שם, מתווכחים, מכירים אנשים חדשים. המקום הזה היה כמעט
רק שלנו, וכיאה לנו הוא לא היה ממש חוקי ושמעתי שעכשיו יש שם
כל הזמן משטרה.
יום אחד ישבנו בבית-ספר בפינה שלנו, כמובן, והגענו יחדיו
למסקנה שאנחנו ה"ווירדוז" של בית-ספר, למרות שאנחנו בכלל לא
כאלה ויש אנשים הרבה יותר "פריקים" ממנו, אבל זה מה שקורה שיש
לך בית-ספר של צפונים. ואין מה לעשות כולנו תוויות מהלכות
שהחברה מדביקה לנו.
היום אני יודעת שתדמית זה דבר שגם הבן-אדם קובע לעצמו, ושאנחנו
מאוד עזרנו לכל העולם לשים עלינו תוויות. כמו הזוכה במקום
הראשון שמתכופף בשביל שאיזה מיליונר ישים לו את המדליה.
באמת הרגשנו שאנחנו המנצחים, הרגשנו שזכינו בחלקת העולם שלנו,
היה לנו מקום ללכת עליו והיה לנו מקום לחזור עליו, היה לנו שם
חם, כיף ונוח.
הרגשנו שאנחנו מתבגרים, הרגשנו גדולים, מפוקחים, קצת יותר
טובים בזכות מה שיצרנו, בזכות האחדות העיוורת.

בזכות אותה תקופה התחלתי לכתוב שירים, התחלתי לנגן בגיטרה.
למדתי לשתות, התחלתי לעשן. הרבה מהטוב שבי והרבה מהרע שבי
ומהחוטא שלי ומהיוצר שלי הם בזכות ובגלל אותה תקופה.
היה לי טוב, וגם היה לי רע, לפעמים הרגשתי כלואה, אבל תמיד היה
לי ביטחון, בעצמי ובמה שקורה סביבי, וזה בלע אותי!


כשהמדינה חגגה 52, אני התחלתי ללכת לאיבוד, ועדיין לא הגעתי.
עכשיו אנחנו חלקים מפוזרים, מסוכסכים, אפילו. חלק פה, חלק שם,
זה הולך אחרי זה, אחר הולך אחרי זה אחר לכיוון שונה, במעין
מערבולת כזאת לא ברורה.
ת' אמת,  נורא מתאים לנו.
זה כמו שבסרטים רואים מאפיונרים משחקים סנוקר, ובהתחלה המלצר
מסדר יפה את כל הכדורים במשולש שלם שכזה ואז בא משהו ונותן להם
מכה קטנה, אפילו הכי קטנה שאפשר והם מתחילים להתפרק, כל אחד
מתגלגל לכיוון אחר,  ובסוף כל אחד גומר בחור אחר, אולי עם עוד
אחד או שניים. ויש גם את הלבן.
בדיוק כמונו.

אני לא יודעת אם אני מתגעגעת לתקופה הזאת, אני לא חושבת שאני
יכולה להתגעגע לאנשים האלה, כי אנחנו עוד מתגלגלים במרחק ראייה
אחד מהשני. כנראה שעדיין לא הגעתי לחור שלי כי אני עכשיו
בתקופה של התגלגלות חסרת משמעות בין הבלעות לבין העתיד,
היכנשהו בין ההתחלה לסוף, ביני לבין עצמי. שם, ביני לבין עצמי,
אני תמיד אזכור ואוהב את המנצחים שלי בסנוקר, למרות שבחיים לא
שיחקנו סנוקר.