לא הגיוני שלא אכתוב עליך. בכל זאת, היו רגעים שחשבתי שאתה
האחד וזה לא קורה כל יום בשביל שאעבור על זה ככה, בשתיקה
רועמת. אני נכנסת לאוטו ונוסעת לים. כשאני מגיעה לפרישמן פינת
בן-יהודה, החיוך מתחיל להתפשט. אם היו מבקשים ממני לדרג את
עשרת הדברים העושים לי טוב במיוחד, הנקודה הזו בתוך ת"א הסואנת
ופתאום... ים כחול עמוק, אני לא מסוגלת לנתק את המבט. פחות או
יותר המקום היחידי בעיר שאני נהנית להגיע אליו בדיוק כשהרמזור
מתחלף לאדום. אני נזכרת בפגישה השנייה שלנו, כשליקקנו בהנאה את
גלידת Iceberg, ומצאנו את עצמנו יושבים בים. הייתה שם אווירה
כל-כך נינוחה, שאי אפשר לתאר, רק להרגיש.  מסתבר שהיינו קרובים
שם הרבה יותר ממה שהיינו שלושה חודשים אחר כך. ואולי קשר
שמתחיל בגלידה קרה לא יכול אף פעם להיות לוהט. בפגישה השלישית
אני שומעת אותך מספר בכזאת התלהבות על הדולפינים ולא מצליחה
להסתיר את החיוך. השמחה הזאת, האמיתית, שמילאה אותך הצליחה
להדביק גם אותי, ולרגע קט הרגשתי שאני מתחת למים, בעיצומו של
משחק. גם ברגעים אלה, אני לא יכולה שלא לחייך. והעיניים
המביטות בי לעומק. והידיים שהצליחו להעביר בי צמרמורת. והשיחות
הארוכות, נדמה היה שאנחנו מכירים כבר שנים. המילים זרמו בלי
הפסקה והתחושה הייתה אמיתית, מרגשת. והזיק בעיניים. והניצוץ,
הוא היה שם, אני מוכנה להישבע שראיתי אותו מבצבץ...
היום אני יודעת שלא הצלחתי לפצח אותך. שהיית אגוז קשה, ואף על
פי שלפצח אגוזים זה אתגר הרבה יותר גדול מלקנות אותם קלופים,
אני לא בטוחה שאתך הייתי מסוגלת. בכל זאת, לפצח בעדינות
ולהשאיר את האגוז שלם, אני לא חושבת שזו המומחיות שלי. ואולי
בכלל, אני צריכה להתמחות באפיית  פאי פקאן במקום להמציא
תיאוריות על אגוזים ואנשים.
גיליתי לפני כמה ימים שם חדש, שיכול בקלות להיכנס למקום מבטיח
ברשימת השמות הפתטיים ביותר לבנות (שנועדו במקור לבנים). הוא
מתמודד בקלות מול מושית ויוספה ואני רואה בדמיוני את החיוך
שלך, המבצבץ מתחת לשפם. חמית. היית מאמין?!
ובפעם האחרונה שדיברנו, רגע לפני שסגרתי את הטלפון וסגרתי את
הגולל על מערכת היחסים, כל שרציתי היה לצעוק. ובמקום צעקה,
הייתה שתיקה רועמת. אין לך מושג כמה רציתי להתכרבל בפוך
ולהירדם באותו הלילה. מסתבר, שזה לא כל-כך פשוט כמו שזה נשמע.
לא כשאלפי מחשבות לא מרפות. לא, כשאת יודעת שהבחור היחיד מזה
הרבה זמן שהצליח לגרום לך לרצות, נמצא במקום אחר לגמרי. הייתי
שם, צפיתי את הנפילה ולא עשיתי שום דבר כדי למנוע אותה. וזה
כואב הרבה יותר, מבטיחה לך.  אני שוכבת במיטה שלי וגם בעיניים
פקוחות לחלוטין, אני רואה אותך שוכב במיטה שלך. וכן, אני רוצה
להיות שם לצדך. לא ברור לי בדיוק למה, אבל אני לא מסוגלת
להרפות. אני לא יכולה לשים את האצבע על הדבר שגורם לי להמשיך
ולכתוב, אני רק יודעת שזה חזק ממני. שהמחשבה על כמה זה יכול
היה להתאים, לא יוצאת לי מהראש. יצאתי מביתך ביום שישי מלאת
עצמה המהולה בעצב גדול. בתחושה שלמרות הכל שום דבר לא הולך
להשתנות. בהרגשה מבולבלת של לא יודעת מה עושים מכאן ואם אפשר
בכלל להמשיך, למרות הרצון. וחשבתי שאם החשש מנקר אצלי, אצלך
הוא בטח צועק. וקטונתי מול אימת הצעקה. והייתי עצובה, יודעת
שאין לך מושג קלוש לאיזה עצמות רגשיות אני מסוגלת להגיע וכמה
אהבה יש בי לתת. ואחרי השבוע הראשון הרגוע, הגיעה אותה שיחה,
האחרונה, והגיע יום ראשון. והעבודה הייתה המקום האחרון שרציתי
להיות בו. וחשבתי שהחיים לא הוגנים וכמה נורא יהיה לא לראות
אותך יותר, ואיך זה בכלל אפשרי. ולמה, בעצם, אני לא מסוגלת
להביע רגשות, לעזאזל?! ובדרך הביתה שוב זלגו הדמעות, והמחנק
בגרון והמועקה בלב. והתחושה של איך הגענו עד הלום ולמה ואיזו
החמצה. אני לבד, בשקט הרועש שלי בת"א. כבר עברו חודשיים מהשיחה
האחרונה. אנשים יגידו שאני מתמודדת ממש יפה. שבכלל אי אפשר
לשים לב ואולי בעצם לא היו דברים מעולם. אני מביטה מהצד,
מחויכת, יודעת שמעולם לא היה סיכוי אמיתי שזה יצליח. אחרי הכל,
איזה סיכוי יש למערכת יחסים עם בחור החושב שלאגוזים אין טעם?!