אז אני יושב כאן, במכונית, בדרך חזרה מחיפה במעין חוסר מעש
שכזה ומביט על אותה טיפת גשם שנפלה על חלון המכונית ולא זזה
כבר מספר דקות.
אותה טיפה, שבמבט ראשון, רדוד, אינה נראית יותר מתרכובת כימית
של כמה יסודות, אך מתוך מחשבה עמוקה יותר מגיעה ההבנה כי היא
היתה ונמצאת כאן, בעולם הזה, זמן רב בהרבה ממני, וכי היא שהתה
באינספור מקומות וראתה דברים רבים שעיניי לא זכו לראות.
ומקנא אני באותה טיפה, המסוגלת לנוע על כנפי עננים ולהביט
במתרחש למטה, על האדמה, לעבור ממקום למקום על גבי חלונות
המכוניות, וליצור ,בעזרת טיפות אחרות, זרמים אדירים שאין דבר
המסוגל לעמוד בדרכם. אך פתאום מתעוררת בי סלידה מאותה טיפה,
המובלת באפה ממקום למקום ואיננה אדון לגורלה. וכבר אינני רוצה
להיות אותה טיפה, רוצה אני להיות הזרם. |
