"כשסוף העולם שלכם יבוא, העולם שלה רק יוולד!"
זה מה שאמר הזקן שאמא שלה פגשה ברחוב. אחרי שנה היא נולדה.
איפשהו, רחוק מפה. נולדה בעוד אמה שלה מתה, מתה בייסורים. היא
לא בכתה, לא אז, ולא מתי שהיתה קטנה ולא מתי שהתבגרה ולא אף
פעם. היא תמיד היתה טיפוס חזק, חזק ועקשן, חזק ומוזר. אבא שלה
היה אדם עשיר וחשוב והיא היתה אדם מוזר ופריקי. בגן היא לא
הסתדרה, גם לא ביסודי וגם לא בחטיבה. בכיתה י' היא שלחה את כל
העולם לעזעזל והלכה, בשקט ובלי סיבה. אביה דאג לה ושכר איזה
פסיכולוג. אחרי פגישה אחת היא שלחה גם אותו והלכה. ביא' זה
קרה: לילה אחד, עוד לילה משעמם אחד היא ואביה הלכו ברחוב, היה
חשוך ולא היו אנשים ברחוב. פתאום היא הרגישה חבטה בגב ושמעה
צרחה איומה. היא קלטה שתוקפים אותם. אביה צרח "תלכי מפה!" לא,
לא אכשיו ולא היום! היא הוציא אולר ובלי רגש דקרה אותם, דקרה 2
אנשים ואז היא אמרה: "זה על אבא" והלכה. אחרי שנה מתו כל
האנשים בעולם, היא עמדה בצד והסתכלה אליהם. היא חשבה "מוות כזה
טיפשי!" והלכה. ההבטחה של הזקן התגשמה - קם העולם שלה בלי אף
אחד, כמו שתמיד רצתה ואז היא הלכה לתמיד והוא עמד בצד "מוות
כזה טיפשי!"