לא רציתי רחמים. רציתי שיהיה לי משהו לעשות. כבר שעתיים אני
יושבת ובוהה במחשב כמו מפגרת, מחכה שאיזה "או-או" יקפיץ אותי,
ואיזה מישהו יכתוב לי "היי" , וחמש דקות לאחר מכן הוא יכתוב
"אז, ביי...".
מישהו אמר לי, לא לפני כל כך הרבה זמן, שאני צריכה למצוא חיים.
אני מסכימה. אבל לא חיפשתי, לא מצאתי. ואני עדיין יושבת כאן,
ופשוט מחכה... זה נורא מתסכל לחכות, במיוחד כשלא יודעים למה,
ולבסוף, כשמגיעים למסקנה שלשבת מול המחשב במשך 4 שעות בלי לדבר
עם אף אחד זה כבר קצת מוגזם, רק אז לצאת, ואז אני הולכת לבהות
בטלוויזיה.. פשוט נהדר.
פעם עוד הייתי מאשימה אותה. הייתה לי החוצפה ממש להאשים אותה.
הייתי צריכה לדעת כבר ממזמן שאין אף אחד להאשים מלבדי. אני
אשמה, אלו החיים שלי, לא שלה ולא של אף אחד אחר.
אולי אני רק רוצה לברוח, כי המציאות כל כך... חרא !! לא שפה כל
כך טוב... אבל יותר טוב מהמציאות, זה בטוח.. אני לא אתחיל
להסביר מדוע, כי אני דיי בטוחה שאתם כבר יודעים, ואם לא... מה
איכפת לי ? גם ככה אני כותבת לעצמי..
הכי מעצבן אותי זה שעוד מישהו מנסה לשפוט אותי, או מנסה לעזור
לי.. במיוחד אם הוא מישהו מהרשימה המעצבנת ההיא, כי כל מי ששם,
כל מי שאני עוד מדברת איתו משם, הוא תקוע באותו שיט שאני
תקועה.
חוזרים הביתה מבית הסבל, אוכלים משהו, לא מכינים שיעורים,
כאילו שאיכפת.. ואז מתיישבים מול המחשב, מחכים לנס. נס ?
הלוואי שאיזה מטאור ייפול עליי.. ממש כאן וממש עכשיו, נמאס
כבר.
אני יודעת מה יגידו הפסיכים. יגידו שאני צעירה, שעדיין לא
חוויתי את החיים, ולי רק נשאר להסכים ויחד עם זאת, להגיד "למה
מה אתם יודעים ? ניסתם פעם לחיות במקומי ? מלבד זאת, אם החיים
כל כך גרועים עכשיו, למה לי לעזאזל להמשיך ?!".. זה בטח מה
שאני אגיד...
תקראו לי טיפשה, תצדקו.. אני מסכימה, שוב..

אני יושבת מול המחשב, מתחננת לאיזה מישהו שיהיו לי את המילים
לתאר מה שעובר עליי. מתחננת לדעת, רק לדעת, מה הבעיה שלי, מה
הבעיה איתי. אף אחד לא עונה.. והמילים פשוט בורחות, כאילו אני
החתול, והן עכברים עלובים. עכשיו כבר בא לי לבכות, מרחמים על
עצמי, אבל אמרתי, אני לא רוצה רחמים !!! רק משהו לעשות. רק
להשיב את שמחת החיים, ולרצות בה. רק לרצות בשמחת החיים. רק
לרצות לחיות.. שום דבר. אלוהים לא שומע. אנשים מתים לו, אני
עדיין חיה, למה לו להתעסק בי עכשיו ? לאף אחד לא איכפת. אני
שומעת שקט, הוא מקיף אותי ומצמיד אותי חזק חזק לכסא, שלא אוכל
לזוז. שלא אוכל לנשום, רק להמשיך ולהקליד, כדי שאחר כך אולי
ארגיש יותר טוב..
אז מה עושים כשהמילים נגמרות ? כשאין יותר מה להקליד..?
מחכים.....