המוזיקה הייתה שכנה שלי.
היא נראתה כמו סבתא אבל לא היו לה נכדים.
היא גרה בבית מעץ, עם אדניות אדומות במרפסת ומטפס ירוק
בפאטיו.
היא הייתה יושבת כל יום על כסא הנדנדה בפאטיו ומזמזמת לעצמה
שירים של פול סיימון ודון מקליין.
היא גרה לבדה בבית, והייתה יוצאת רק למכולת ולטיול היומי עם
הכלב שלה.
ביחד הם הלכו עד הפארק שבקצה הרחוב, שם הכלב היה רץ ומשתולל
בעוד היא יושבת על הספסל, לצד הפסל של האיש החושב. אמא אמרה לי
שזה לא הפסל היחיד החושב ושיש עוד אחד כזה בדיוק באיזה
מוזיאון. בכל מקרה, היא הייתה יושבת שם, מזמזמת לעצמה ולאיש
החושב את השירים, והכלב היה מפחיד את הציפורים שעל המזרקה
ומתגלגל על הדשא.
בדרך חזרה מהפארק היא תמיד עברה ליד הבית שלי, ואמא הייתה עושה
לה שלום מהחלון של המטבח, ואחרי זה אומרת: "כל כך בודדה, יש לה
רק את הכלב שלה" ואז שולחת אותי לתת לכלב שאריות מארוחת הערב.
יום אחד המוזיקה לא הלכה לפארק. במקום היא נשארה בבית, על כסא
הנדנדה שלה.
אמא אמרה לי שהכלב שלה מת כי הוא היה זקן, וכששאלתי אם גם היא
תמות כי היא זקנה, היא שלחה אותי להזמין את המוזיקה לארוחת
ערב.
המוזיקה הייתה מנומסת ואמרה תודה לא, ושיש לה כבר תוכניות
לערב.
למחרת היא מתה.
היא נרדמה על כסא הנדנדה שלה ולא התעוררה. הילד עם העיתונים
מצא אותה כשהביא לה בבוקר עיתון ולא שמע אותה מזמזמת.
אמא לקחה אותי להלוויה, וכשכיסו את המוסיקה היא אמרה: "לפחות
היא שוב עם הכלב שלה". שאלתי את אמא אם גן עדן של כלבים זה כמו
של אנשים אבל היא לא ענתה לי.