יושבת בגן, בוהה בשמיים
למעלה הכל תמיד כחול
מביטה לכל צד, חושבת בינתייים
איך לצייר את העולם עם מכחול?!
באיזה צבע אבחר, ובאיזו צורה
השקפת העולם שלי היא מנקודת מבט עקומה

וכל העולם, ממשיך בינתיים
ולאיש לא איכפת לאן אני אלך...

ממשיכה להביט, ולבחון את כולם
טיפה ירוק, טיפה כחול והרבה שחור מסביב
זאת הבעיה, שכך אני רואה את העולם
גם חורף, גם קיץ, גם סתיו ואביב
רע ונורא ומתנקם בכל רגע
הכל הפוך, הכל דווקא והכל משוגע

וכל העולם, חיי לו בינתיים
ולאיש לא איכפת לאן אני אלך...

מרגישה את העצבות משתלטת
מרגישה כל כך לבד
ומי שחשבתי שלצדי עומדת
מפנה עורף בלי לתת לי יד
שרואים שחור, קצת קשה להבחין
בצבעים אחרים, בדברים הטובים, בציפורים ובפרחים

וכל העולם, נח לו בינתיים
ולאיש לא איכפת לאן אני אלך...

ועכשיו, אני חושבת שהבנתי
את המשמעות האמיתית שבחיים
את האושר הענק שמסתתר בדברים הכי קטנים
בצחוק של תינוק, בחיוך ככה סתם, בתפיחה על השחם
זה... מה שהופך את העולם למושלם

וכל העולם, מסתכל עליי ומחייך
אולי בעצם הכל... לא כל כך נורא!