זה היה בוקר קיצי וחמים. החופש הגדול הגיע, ואיתו גם הגיע
המוני צעירים שחוגגים את סיום הלימודים ותחילת החופש.
"נו , בואו נלך כבר!" צעקה נערה לעבר שני נערים שכרגע יצאו
מהמכונית. "אנחנו נאחר לתחרות, בואו כבר! אתם חייבים תמיד
לאחר? בואו!". הנערה נראתה די עצבנית על שני הנערים שנסעו
איתה. "בואו כבר", היא קראה לעברם וגררה אחד מהנערים איתה.
"תירגעי כבר. יש עוד זמן, לא יקרה כלום. אנחנו לא נאחר", אמר
אחד מהנערים. הנערים עשו את דרכם כעת לחוף הים.
עשרות על עשרות צעירים היו על החוף. בכניסה היה שלט "ברוכים
הבאים לתחרות הגלישה". זה מסביר את כל המוני הצעירים ששם.
שלושת הנערים שכרגע הגיעו לחוף, מתנשפים ומזיעים מריצה, נעמדו.
"וואו. כלכך הרבה הגיעו? מדהים", אמר אחד הנערים. "טוב. בואו
נתחיל להתארגן, אנחנו בפיגור רציני" - אמרה הנערה.
"כן, ממש..." מילמל אחד הנערים לנער השני.
"כל המשתתפים להגיע לעמדת ההתחלה", נשמע קול ברקע. שלושת
הנערים, ועם עוד עשרות של צעירים נעמדו ליד המים.
"היכון... וצאו לדרך!" נשמע רעש באוויר, והנערים עשו את דרכם
למים. שלושת הנערים כרגע הובילו במרחק גדול משאר המתחרים.
הנערה הובילה בראש - ואחריה שני הנערים. פתאום נפתח מערבולת
במים, וללא אזהרה, הנערה נפלה אל תוך המים.
"לא!" קרא אחד מהנערים וקפץ מהגלשן שלו אל תוך המים.
"טוב... אני לא יכול להשאיר אותו סתם שם", אמר הנער השני -
וקפץ בעקבותיו. הם צללו עוד ועוד אל תוך הים, ולבסוף הגיעו
לקרקעית. הנערה שכבה על הקרקעית, בלי הכרה.
"יש דופק", סימן אחד הנערים לשני. הם באו לקחת את הנערה. כל
אחד מהנערים החזיק בצד אחד, הם באו להרים אותה - ופתאום נורו
לשני הנערים חיצים קטנים, שככל הנראה - הכילו סם הרדמה. שני
הנערים נפלו על הרצפה.
כמו הנערה - הם היו מחוסרי הכרה. צלליות, מהמקום שממנו הגיעו
החצים, צללו במים. כשהתקרבו אל הנערים הדמויות הללו נהיו
ברורות יותר ויותר. פתאום נגלו שלושה צוללנים אלמונים. הצוללן
הקרוב ביותר לנערים, שככל הנראה היה המפקד שלהם או משהו, סימן
לשני הצוללנים האחרים - "קחו אותם" - והצביע על הנערים. שלושת
הצוללנים קשרו את הנערים לרשתוהחלו לשחות. כבר ירדה השמש.
השמיים נהיו אפורים יותר ויותר. הגיע הלילה. הצוללנים, עם
הנערים הקשורים לרשת,
הגיעו לאי נטוש. האי, ככל הנראה, לא היה בכלל בקרבת החוף. הם
היו מוקפים מים. הצוללנים סופסוף הסירו את החליפות שלהם ואת
המסכות. נגלו לעייניהם שני צעירים ונערה אחת.
"לדעתך הם מתים?" שאלה הנערה. "לא , אל תהיי מצחיקה. זה רק
השפעת הסם. אבל למה אתם מחכים? לא עשינו את כל הדרך הזאת בשביל
חינם! קדימה! קשרו אותם!", צעק הנער - שבאמת שימש להם כמנהיג.
שלושתם קשרו את הנערים. הנערה התעוררה מצעקותיו. שלושת
האלמונים החלו לריב. הם לא שמו לב שהנערה התעוררה.
"זה הרגע! עשי את זה!" , אמרה לעצמה הנערה. היא קמה בזהירות,
לקחה את האקדח שהיה מונח על החול. בדיוק בשנייה שהנערה הרימה
את האקדח נשמעה צעקה של אחד האלמונים. "עצרו אותה! יש לה אקדח!
תיזהרו!". צעקותיהם העירו את שני הנערים, שלפני שנייה שכבו
מחוסרי הכרה. הם היו קשורים לעץ, עם בד סביב עיניהם. "מה
לעזאזל? מה קורה פה?" שאל אחד הנערים. הנער השני השתיק אותו ,
"ששש... שקט , תקשיב".
"לא! קחו אותי במקומם. אותי לא... חוסו על חייהם", התחננה
הנערה בפני האלמונים.
"ילדה טיפשה", אמר אחד האלמונים , והתקרב אליה. "את חושבת
שבאמת נעשה את זה?".
שני האלמונים צחקו. הנערה כיוונה אל האלמוני את האקדח שהיה
בידיה. "תורידי את האקדח, ילדה. אם תהרגי אותי מה זה יעזור לך?
זה רק את, שני החברים שלך ואנחנו. הים נגדך. לא תצאו מפה
בחיים". הנערה טענה את אקדחה. "עכשיו!" - צעקו האלמונים. הנער
הקרוב אליה חטף ממנה את האקדח שהיה בידה, וכיוון אותו אליו.
נער אחר, שלף סכין, תפס את הנערה, וכיוון אותו אל צווארה.
הנערה השלישית שהייתה בין האלמונים שלפה אקדח וכיוונה אותו
לכיוון הנערה כמו שעשה הנער.
"מפה - את לא יוצאת בחיים" , אמר לה הנער שבאותו זמן כיוון אל
צווארה סכין. "מילים אחרונות לפני המוות?" , שאל בזלזול הנער
שכיוון אליה את האקדח. "אם כך..." ובאותו שנייה עף הכדור אליה.
"לא!" , צעק אחד הנערים שהיה קשור, אבל קולו לא נשמע בקול
הירייה. הנערה נפלה על הקרקע. בלי נפש חיה. בלי רוח חיים.
"מה נעשה איתם?" - שאלה הנערה והצביעה על שני הנערים הקשורים.
הרוסים מכאב הם ישבו. המומים. "הרגו אותם. מגיע להם את אותו
גורל כמו חברתם".
נשמעה הטעינה ואחרי כמה שניות - שוב יריית אקדח. שני הנערים
ישבו עם ראש שמוט. בלי דופק. בלי חיים.
הדימום לא נפסק והם לא יחזרו יותר.
"בואו נעוף מפה", אמר אחד מהרוצחים. |